דף ב עמוד א * מסכת נדרים עוסקת בעיקר בדיני "נדרי איסור" (נדרים שבהם אדם אוסר על עצמו בהנאה דברים המותרים, שהם שלו או של אחרים, או שאוסר על אחרים דברים שהם שלו). * כתבו הראשונים שלשון הגמרא במסכת נדרים "משונה". * רב יהודאי גאון העיד שלא למדו אצלם בישיבה את מסכת נדרים. * מקובל לומר שפירוש רש"י המודפס במסכת נדרים לא נכתב על ידי רש"י, ונוהגים לכנות פירוש זה בשם "המפרש". * המשנה מלמדת שנדר חל לא רק בעיקר לשונו, אלא גם בכינויים (שבמקום לומר דבר זה עלי כ'קרבן' שהוא הלשון העיקרי, אומר 'קונם' 'קונח' 'קונס' שהם כינוי לקרבן) וידות (שאינו אומר את לשון הנדר בשלמותו, אלא מתחיל מקצת דיבורו ואינו גומרו). דף ב עמוד ב * הגמרא מבררת מדוע המשנה נקטה גם דין כינויי חרמים שבועות ונזירות. * בנדרים ובחרמים - החפץ נאסר על האדם ('חפצא'), ובשבועה - האדם אוסר עצמו על החפץ ('גברא'). * הגמרא מבררת מדוע המשנה פתחה ב"כינויי נדרים" (בלבד) ומיד לאחר מכן ביארה את דין "ידות נדרים". * הגמרא מבררת מהו הסדר הנכון במשנה כאשר המשנה פותחת בכמה כללים ואחר כך מפרטת את דיניהם.
דף ג עמוד א * דין 'ידות נדרים' נלמד מדרשה. * לגבי 'כינויי נדרים' יש מחלוקת אם 'כינויין לשון נכרים הן' או 'לשון שבדו להן חכמים להיות נודר בו'. * הגמרא מבררת מהו המקור לכך שהנדר חל גם בלשון 'יד' - לדעת אחת: היקש מנזירות, לדעה אחרת: מהמילים "לנדור נדר". דף ג עמוד ב * אם היה נזיר ואמר "הריני נזיר" - ישנה מחלוקת אם חלה עליו נזירות נוספת (="הנזירות חל על הנזירות") או לא. * הגמרא מביאה מקור נוסף לכך שהנדר חל גם בלשון 'יד' - מהפסוק "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". * 'בל יחל' בנדרים מתקיים במקרה שאמר 'ככר זו אוכל' ובסוף לא אכלה. * הגמרא מבררת בעמוד זה ובעמוד הבא באיזה מקרה מתקיים 'בל תאחר' בנזירות.
דף ד עמוד א * מי שנדר נזירות כאשר הוא עומד בבית הקברות - יש מחלוקת אם חלה עליו נזירות מיד בעודו בבית הקברות [אך לדעת מר בר רב אשי כולם סוברים שחלה עליו נזירות מיד, אלא שנחלקו לעניין מלקות]. * הגמרא מביאה שלוש אפשרויות נוספות (בנוסף למובא בעמוד הקודם) בהם עוברים על איסור 'בל תאחר' בנזירות. * הגמרא מבררת מהו ה"חידוש הוא שחידשה תורה בנזיר". דף ד עמוד ב * על לימוד הבא מ'היקש' לא ניתן להקשות, ואילו על לימוד הבא מ'במה מצינו' ניתן להקשות (המפרש), ולכן הדין שבנזירות האב מפר נזירות בתו ובעל מפר נזירות אשתו נלמד ב'היקש' מנדרים ולא ב'במה מצינו'. * ההבנה הראשונה בדעת שמואל (המובאת בעמוד זה) היא שבכל שלוש הלשונות הראשונות שבמשנה ('מודרני/מופרשני/מרוחקני ממך') אין חל הנדר בלשונות הללו כמות שהן עד שיוסיף לכל אחת מהן את המילים 'שאני אוכל/טועם לך'.
דף ה עמוד א * למסקנת הגמרא, דעת רבי יוסי ברבי חנינא היא: האומר "מודר אני לך" - שניהם אסורים, והאומר "מודרני הימך" - הוא אסור וחברו מותר. * למסקנת הגמרא, דעת שמואל היא, שהאומר "מודרני הימך" מותר, כי לא מוכח שכוונתו לאסור בהנאה, כיוון שלשון זה יכול להתפרש גם במובן אחר. דף ה עמוד ב * שמואל מעמיד את המשנה שלנו כדעת רבי יהודה, הסובר ש"ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים", כי לדעתו כך מוכח מלשון המשנה. * ידים שאין מוכיחות לגמרי על כוונתו, משום שאפשר לפרש בהם פירוש אחר - אביי ורבא נחלקו אם 'הוויין ידים' והנדר חל או לא. * חכמים ורבי יהודה נחלקו בדין לשון הגט אם 'ידים שאין מוכיחות הוויין ידים' - והגמרא טוענת שאין הכרח לטעון שאביי ורבא נחלקו במחלוקתם.
דף ו עמוד א * הגמרא מקשה מברייתא על אביי (הסובר ש"ידים שאין מוכיחות הוויין ידים"), ומתרצת. * האומר: "הרי זו חטאת / הרי זו אשם" - אע''פ שהוא חייב חטאת ואשם, לא אמר כלום, והאומר: "הרי זו חטאתי / הרי זו אשמי" - אם היה מחויב, דבריו קיימים. * הגמרא מקשה מברייתא נוספת על אביי, ובעקבות כך מגיעה למסקנה (בניגוד לעמוד הקודם) שאביי חזר בו וסובר רק כדעת חכמים. דף ו עמוד ב * רב פפא שאל האם 'יש יד לקידושין' או לא [היינו: אם מקצת דיבור מועיל בה כדיבור שלם ומפורש]. * רב פפא שאל האם 'יש יד לפאה' או לא. * אם רוצה לעשות כל שדהו פאה - עושה.
דף ז עמוד א * הגמרא מתלבטת אם יש 'יד לצדקה' או לא. * הגמרא מתלבטת אם יש 'יד להפקר' או לא (ההתלבטות קיימת רק אם יש יד לצדקה). * רבינא מתלבט אם יש 'יד לבית הכסא' או לא (ההתלבטות קיימת רק אם יש זימון לבית הכסא). * אמר "מנודה אני לך" – אביי מבאר שרבי עקיבא סובר שאם עבר אינו לוקה. דף ז עמוד ב * מחלוקת רבי עקיבא וחכמים - לדעת אביי: המחלוקת היא כאשר אמר "מנודה אני לך", לדעת רב חסדא: המחלוקת היא כאשר אמר "משמתנא מינך". * נידהו בפניו - אין מתירין לו אלא בפניו, נדהו שלא בפניו - מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו. * השומע הזכרת השם מפי חברו - צריך לנדותו, ואם לא נידהו - הוא עצמו יהא בנידוי. * כל מקום שהזכרת השם מצויה - שם עניות מצויה. * לא צריך להמתין זמן מסוים בין נידוי להפרה וניתן להפר מיד. * תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו (למרות שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין).
דף ח עמוד א * מנין שנשבעים לקיים את המצוה (כדי לזרז את עצמו)? - שנאמר: "נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ". * האומר: "אשכים ואשנה פרק זה" / "אשנה מסכתא זו" - נדר גדול נדר לאלהי ישראל. * האומר לחברו: "נשכים ונשנה פרק זה" - עליו להשכים (לפני חברו). * נידוהו בחלום - צריך עשרה בני אדם להתיר לו. * ידע מי נידה אותו בחלום - אין הוא יכול להתיר את נידויו. * כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים (ולכן אם נידו אותו בחלום והתירו לו את נידויו בחלום - צריך התרה לנידויו). דף ח עמוד ב * הבעל יכול להיעשות שליח ולהביא את חרטת אשתו על נדר שנדרה בפני שלושה מומחים (אם מצאם מכונסים ועומדים). * אסור לאדם להתיר נדר במקום שרבו נמצא. * מותר להתיר נידוי אף במקום שרבו נמצא, ויחיד מומחה יכול להתיר את הנידוי לבדו. * לדעת ריש לקיש: אין גיהנום לעולם הבא אלא הקב''ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ומתעדנין בה ורשעים נידונין בה.
דף ט עמוד א * המשנה השניה בפרק ממשיכה להביא דוגמאות של 'ידות נדרים'. * האומר "כנדרי רשעים הריני" בשעה שנזיר עובר לפניו - נעשה בכך נזיר. * לדעת רבי מאיר: מי שלא נודר כלל עדיף אפילו יותר מאשר מי שנודר ומשלם, ורבי יהודה סובר הפוך. דף ט עמוד ב * אמרו על הלל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו - מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה. * שמעון הצדיק שיבח נזיר מהדרום שקיבל נזירות בגלל שיצרו תקף אותו כאשר ראה בבואה שלו במעיין ולכן נשבע שיגלח את שערו לשמים. (וזה היה המקרה היחידי בו שמעון הצדיק אכל אשם נזיר טמא).
דף י עמוד א * לדעת רבי יהודה: אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה. (ולא מקדישה לפני כן, כדי לא לבוא לידי תקלה). * לדעת רבי יהודה: חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקב''ה מביא תקלה על ידיהם, מה היו עושים? עומדים ומתנדבים נזירות למקום כדי שיתחייבו קרבן חטאת למקום. (ורבי שמעון חולק). * שמעון הצדיק ורבי שמעון ורבי אלעזר הקפר סוברים שהנזיר הוא חוטא (לדעתם שייך חטא בנזירות ואין ראוי לנזור). * רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה, מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא. * כינויין - רבי יוחנן אמר: לשון אומות הן, רבי שמעון בן לקיש אמר: לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו. דף י עמוד ב * אדם המקדיש בהמה לקרבן לא יאמר "לה' עולה", שחוששים שמא לאחר שיאמר "לה'" יחזור בו ונמצא שהזכיר שם שמים לבטלה, אלא יאמר "עולה לה'". * אם אדם נדר ב"כינויי כינויין" - לדעת בית שמאי אסור ולדעת בית הלל מותר, והגמרא מבארת שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש איננה חופפת למחלוקת תנאים זו. * הגמרא מפרטת דוגמאות ל"כינויי כינויין".
דף יא עמוד א * לדעת רבי מאיר: "כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן - אינו תנאי", ולכן לא אומרים שמכלל לאו אתה שומע הן. * הגמרא מעמידה ומבארת את המשנה (שבסוף העמוד הקודם) כדעת רבי יהודה החולק על רבי מאיר. * המתפיס נדרו בלשון 'כירושלים' - נחלקו התנאים בדעת רבי יהודה אם נדרו חל או לא. דף יא עמוד ב * בברייתא מובא שהאומר "לחולין לא אוכל לך" אין הנדר חל ומותר, והגמרא מביאה שתי דעות אם דעה זו מסתדרת עם דעת רבי מאיר (הסובר שהאומר "לקרבן לא אוכל לך" אסור) או לא. * רמי בר חמא הסתפק מה הדין כאשר מונחים לפניו בשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים ובשר של היתר ואמר שזה (ההיתר) כזה.
דף יב עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא) מביאה שלושה מקורות כדי לפשוט את ספקו של רמי בר חמא, שהסתפק מה הדין כאשר מונחים לפניו בשר זבחי שלמים לאחר זריקה ובשר של היתר ואמר שזה (ההיתר) כזה, אך דוחה את ניסיונות ההוכחות הללו. * איזהו "איסר" האמור בתורה? - אמר: הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שמת בו רבו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראיתי ירושלים בחורבנה (ואמר שמואל: והוא שנדור באותו היום). דף יב עמוד ב * לחמי תודה, שמעיקר דינם צריכים להיות ארבעים חלות (עשר חלות מכל מין), שאפאן בארבע חלות גדולות, חלה אחת לכל מין - יצא. * הגמרא מנסה לתלות את ספקו של רמי בר חמא במחלוקת תנאים (אך דוחה זאת בעמוד הבא).
דף יג עמוד א * למרות שבכור בהמה קדוש מרחם, מצוה להקדישו לשם בכור. * המשנה מבארת לשונות נוספים של נדרים (ברישא של המשנה: האומר קרבן עולה או מנחה או חטאת או תודה או שלמים ומסיים ואומר "שאני אוכל לך" - חל הנדר, ורבי יהודה חולק). דף יג עמוד ב * חומר בנדרים: שהנדרים חלין על המצוה כברשות מה שאין כן בשבועות, וחומר בשבועות: שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש מה שאין כן בנדרים. * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, מביאה אופנים שהנדר אינו חל בהם (לדוגמא: האומר לחברו "מה שאוכל ממך יהא עלי כבשר חזיר" או "כעבודת כוכבים" - מותר).
