דף עא עמוד א * לדעת רבי עקיבא: גר שמל ולא טבל וקטן שנולד מהול ולא הטיפו ממנו דם ברית - אינם אוכלים קרבן פסח, ורבי אליעזר חולק (כי לדעתו גר שמל ולא טבל נחשב לגר וקטן שנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית). * רבי עקיבא למד שכהן ערל לא רשאי לאכול בתרומה מריבוי הכתוב "איש איש", אך רבי אליעזר (שלמד דין זה מגזירה שוה) סובר שדיברה תורה כלשון בני אדם. * הגמרא מסתפקת אם מותר לסוך כהן קטן ערל בשמן של תרומה. דף עא עמוד ב * "יום הבראתו כיום הולדו" - ולכן תינוק שנתרפא צריך להמתין שמונה ימים ורק אז ניתן למול אותו. * ולד, כיון שיצא לאויר העולם, נפתח הסתום (=הפה) ונסתם הפתוח (=הטבור), שאלמלא כן אין יכול לחיות אפילו שעה אחת. * ישראל ערל שנטמא במת - מקבל הזאה בכדי להיטהר מטומאתו, ומיד לאחר שימול את עצמו יהא ראוי לאכול מיד בקדשים. * כשעם ישראל עלו מן הירדן (בימי יהושע) הם מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה.(והם לא מלו במדבר או בגלל חולשת הדרך או בגלל שלא נשבה להם רוח צפונית הנוחה לרפואה). * לא ניתנה מצוות פריעת מילה לאברהם אבינו.
דף עב עמוד א * כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ביום, אך תמיד נשבה להם בחצי הלילה. * לדעת רב הונא: 'משוך' (=מהול שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה) אוכל בתרומה מדין תורה, אך חכמים גזרו שלא יאכל מפני שנראה כערל. * הרבה ('משוכים') מלו בימי בן כוזיבא והולידו בנים ובנות. * כהן טומטום לא אוכל בתרומה, כהן אנדרוגינוס כן אוכל בתרומה. דף עב עמוד ב * לאחר שרבי אלעזר הקשה על רבי יוחנן, הגיב רבי יוחנן ואמר: "ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה". * רבי אלעזר סתם שבגמרא (אמורא) זה רבי אלעזר בן פדת תלמידו של רבי יוחנן, ורבי אלעזר סתם שבמשניות (תנא) זה רבי אלעזר בן שמוע. (רש"י) * לדעת רבי אלעזר: ערל שהזה מי חטאת על טמא מת - הזאתו כשרה (כמו טבול יום שהזה). * קידוש מי חטאת - לדעת ת"ק: אשה כשרה וקטן לא, ולדעת רבי יהודה: קטן כשר ואשה לא.
דף עג עמוד א * טבול יום - כשר בהזאת מי פרה (ובשאר עבודות הפרה). * רב ששת ניסה להוכיח מברייתא שערל אסור באכילת מעשר שני, אך ההוכחה שלו נדחתה. דף עג עמוד ב * לדעת חכמים: ביכורים אסורים לאונן וחייבים בביעור, ורבי שמעון חולק - והגמרא מביאה את המקור לשיטתם. * הגמרא מביאה את המקור לכך שאסור ליהנות מהדלקת הנר מפירות של מעשר שני או של ביכורים אע"פ שכבר נטמאו, וכן את המקור לכך שאדם טהור האוכל פירות אלו שנטמאו לוקה. [וכן מביאה את המקור לכך שבתרומה הדין הוא הפוך].
דף עד עמוד א * הגמרא מנסה להוכיח משלוש ברייתות שערל אסור במעשר שני, אך דוחה את ההוכחות. * גם לדעת רבי יצחק ערל אסור במעשר שני. * מותר להבעיר שמן של תרומה שנטמא. * מעשר שני שנטמא מותר לסוכו על גופו. דף עד עמוד ב * טמא שטבל ועלה - אוכל במעשר, העריב שמשו - אוכל בתרומה, הביא כפרה - אוכל בקדשים. * רוב העמוד עוסק בנסיון חיפוש המקור לכך שטמא אסור לאכול תרומה עד שיעריב השמש לאחר היום בו טבל, ואסור בקדשים עד שיביא כפרתו. * גם גיורת ושפחה משוחררת טמאות בלידתן.
דף עה עמוד א * לאדם 'טבול יום' אסור גם לגעת בתרומה (בנוסף לאיסור אכילה) - ובגמרא מובאים שני מקורות לדין זה. * אשת כהן שנהיה פצוע דכא (ולא בא עליה משנעשה פצוע דכא) - אוכלת בתרומה, אע"ג שמצפה ומשתמרת לביאתו. (והאמוראים נחלקו אם דין זה שנוי במחלוקת תנאים). * הברייתא דנה בעניין פצוע דכא. דף עה עמוד ב * פצוע דכא בידי שמים (ע"י רעמים וברד או שכך נולד) כשר לבוא בקהל - ובגמרא מובאים שני מקורות לדין זה. * 'פצוע דכא וכרות שפכה' - הגמרא מביאה את המקורות לכך שמדובר על פציעה וכריתה ב'אותו מקום' ולא על פציעה וכריתה במקומות אחרים בגוף. * הגמרא דנה באופן החיתוך של הגיד הפוסל לבוא בקהל.
דף עו עמוד א * הגמרא דנה אודות הנקב שמחמתו נעשה אדם פצוע דכא. * רבא אמר שאין הלכה לא כרבה בר רב הונא (שאמר שהמטיל מים משתי מקומות [מנקב מי רגלים ומנקב הזרע] פסול מלבוא בקהל) ולא כרב הונא אביו (שאמר שנשים המסוללות זו בזו [דרך תשמיש] פסולות לכהונה משום זנות). * הגמרא מסתפקת אם פצוע דכא כהן מותר בגיורת ובשפחה משוחררת. (ורב ששת ניסה להוכיח שמותר). * פצוע דכא ישראל מותר בגיורת ובשפחה משוחררת ובנתינה. * ממזרים ונתינים מותרים לבא זה בזה. דף עו עמוד ב * "ויתחתן שלמה את בת פרעה מלך מצרים" - שלמה לא התחתן איתה, אלא מתוך אהבה יתירה שאהב אותה מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה. * הגמרא עוסקת במציאת המקור לכך שעמונית ומואבית מותרות לבא בקהל [והאיסור הוא רק על הזכרים (עד עולם)] - ולכן דוד המלך שבא מרות המואביה ראוי היה לבוא בקהל. (והלכה זו נתעלמה מאבנר).
דף עז עמוד א * כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא: אם קודם מעשה אמרה (שהורה הלכה זו קודם שבא המעשה הנדון לפניו) - שומעים לו, ואם לא - אין שומעים לו. * נחלקו התנאים מה המקור לכך שעמונית ומואבית לא אסורות לבוא בקהל. * דוד (שבא מרות המואביה) ורחבעם (בנה של נעמה העמונית) - מותרים לבוא בקהל, כי האיסור הוא רק על עמוני ומואבי ולא על נשותיהן. * גר עמוני שנשא ישראלית וגר מצרי שני שנשא ישראלית, ונולדה להם בת - לדעת רבי יוחנן: כשרה, ולדעת ריש לקיש: פסולה. דף עז עמוד ב * המקור לדעתו של רבי יוחנן (הנ"ל) הוא מכך שכתוב "מעמיו". * הגמרא דנה במחלוקת חכמים ורבי שמעון שבמשנה (בדף הקודם) אם מצרית ואדומית שהתגיירו אסורות עד שלושה דורות או מותרות מיד. * בברייתא מבואר, שלדעת רבי שמעון מצרית ואדומית שהתגיירו מותרות מיד, והוא לומד זאת מהכתוב "בנים" - ולא בנות, ולדעת רבי יהודה: גם הן אסורות עד דור שלישי והוא לומד זאת מהכתוב "בנים אשר יולדו להם דור שלישי" - כל הנולדים במשמע.
דף עח עמוד א * הברייתא מבארת את הפסוק "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'". * מצרי שני שנשא מצרית ראשונה - יש מחלוקת בדעת רבי יוחנן אם סובר שבנה נחשב לשלישי (כי הולכים לפי האבא) או נחשב לשני (כי הולכים לפי האמא). * לדעת רבא: נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה. דף עח עמוד ב * באומות - הלך אחר הזכר, נתגיירו - הלך אחר פגום שבשניהם. * ממזר אסור לעולם (=אף בני בניו אסורים לבוא בקהל ה' עד עולם), ולגבי ממזרת יש מחלוקת האם לאחר דור עשירי ואילך שלה הצאצאים מותרים או לא. * ממזר הידוע לכל שהוא ממזר - חי הוא וצאצאיו, ממזר שאינו ידוע כלל שהוא ממזר - אינו חי אפילו הוא עצמו (כדי שלא יבוא לשאת בת ישראל כשרה), ממזר הידוע לקצת בני אדם ואינו ידוע לכל - עד שלושה דורות הוא חי ולא יותר מכך. * דוד המלך גזר על הנתינים (הגבעונים) שלא יתחתנו עמהם. (והגמרא מבררת את הטעם לגזירתו). * מתוך שהרג שאול את נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין לגבעונים מים ומזון - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן ("על אשר המית הגבעונים").
דף עט עמוד א * שלושה סימנים יש בעם ישראל: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים - כל שיש בו שלושה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו, אך הגבעונים לא היו רחמנים ולכן לא היו ראויים. * מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. * מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא. * הנתינים - משה גזר לדורו (על חוטבי עצים שהיו בזמנו), יהושע גזר לזמן שבית המקדש קיים, דוד גזר אף בזמן שאין בית המקדש קיים. דף עט עמוד ב * בימי רבי בקשו להתיר את הנתינים, אך רבי לא התיר זאת. * לדעת רבי עקיבא: 'סריס אדם' חולץ וחולצין לאשתו, 'סריס חמה' לא חולץ ולא חולצין לאשתו, ורבי אליעזר סובר להיפך. * הגמרא הקשתה מדוע לדעת רבי עקיבא סריס חולץ והרי לדעתו חייבי לאוין הם כחייבי כריתות שלא צריכים חליצה, והגמרא הביאה שלושה תירוצים (ושני התירוצים הראשונים נדחו).
דף פ עמוד א * רבי אליעזר סובר ש'סריס חמה' חולץ, ולגבי מה שמשמע (לכאורה) אחרת ממשנה במסכת נידה מובאים בגמרא שני תירוצים. * אכלה חלב מבן שתים עשרה ויום אחד עד בן שמונה עשרה ונולדו בה סימני איילונית ולאחר מכאן הביאה שתי שערות - לדעת רב: נעשית איילונית למפרע, ולדעת שמואל: רק מכאן ולהבא (וגם אם לא הביאה שערות). * הסימנים המוכיחים על זכר ונקבה שלא הביאו שתי שערות שהם סריס ואיילונית - אין עושים בהם מעשה לסמוך עליהם עד שיהיו בני עשרים שנה. דף פ עמוד ב * תינוק שנולד בחודש השמיני להריון - הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. * לדעת רבי ורשב"ג: העובר יכול להשתהות במעי אמו לאחר שנגמרה צורתו. * בברייתא מפורטים מה הם סימני סריס חמה ואיילונית, והאמוראים נחלקו אם יש צורך בכל הסימנים או רק באחד מהם (ומחלוקתם היא במקרה שלא הביא שתי שערות בזקן).
דף פא עמוד א * לדעת רב המנונא: שומרת יבם שזינתה - פסולה ליבמה. * סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה (למרות שהוא לא מוליד). * אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה - לדעת ריש לקיש: מדובר בתרומה בזמן הזה (ולדעתו היא תרומה מדרבנן), ולדעת רבי יוחנן: מדובר אף בתרומה דאורייתא. (ונחלקו אם אנדרוגינוס הוא ספק איש ספק אשה ויכול להאכיל רק תרומה דרבנן או שהוא זכר ודאי ויכול להאכיל גם תרומה מדאורייתא). דף פא עמוד ב * דבר חשוב אינו בטל בתערובת (ונחלקו הדעות מהו דבר חשוב: כל שדרכו לימנות / את שדרכו לימנות / שישה דברים בלבד / שבעה דברים בלבד). * חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טמאה שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות - נחלקו חכמים ורבי יהודה אם היא מתבטלת.
דף פב עמוד א * לדעת רבי יהודה: מין במינו לא בטל (גם בדרבנן). * הגמרא עוסקת ומבררת את דעתו של ריש לקיש בביאור הברייתא שבעמוד הקודם. * כל דבר שיש לו מתירין (ונפל לתערובת) - אפילו באלף לא בטיל. * שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין, אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו בתוך אלו - הרי אלו מותרים, שאני אומר: תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין בתוך חולין נפלו [ונחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן אם זה רק בתנאי שהחולין שבקופה הם יותר מהתרומה שבסאה]. דף פב עמוד ב * הברייתא ב'סדר עולם' סוברת שכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ ולכן עזרא היה צריך לחזור ולקדשה בשנית, אך כשגלו בגלות טיטוס לא בטלה קדושת הארץ ולכן תרומה בזמן הזה היא מהתורה. * רבי יוסי הוא בעל הברייתא הנקראת 'סדר עולם'. * מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות, נתן סאה ונטל סאה - כשר [עד רובו]. * הגמרא מנסה להוכיח מהמשנה (שבדף הקודם) שרבי יוסי ורבי שמעון סוברים שאנדרוגינוס דינו כזכר ודאי (כדעת רבי יוחנן) ולא כספק זכר (כדעת ריש לקיש).
