דף ט עמוד א
* במשנה נאמר שלקרבן חגיגה שאמורים להקריב ביום טוב ראשון של חג יש תשלומין (למי שלא הקריב) בכל ימי החג - ובגמרא מובאים שני מקורות לדין זה (רבי יוחנן משום רבי ישמעאל וברייתא).
* האמוראים נחלקו אם התשלומין הם תשלומין ליום הראשון או תשלומין זה לזה (והנפקא מינה היא במי שהיה חיגר ביום הראשון והבריא למחרת).

דף ט עמוד ב
* מעוות לא יוכל לתקון - זה שביטל קריאת שמע/תפילה של שחרית/ערבית.
* וחסרון לא יוכל להימנות - זה שנמנו חבריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהן.
* אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד.
* חזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות.
* הבא על אשת איש באופן שאסר אותה על בעלה - אף אם לא הוליד ממנה ממזר אינו יכול לתקן את עוונו.

דף י עמוד א
* "וליוצא ולבא אין שלום" - לדעת רב: כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום, לדעת שמואל: זה הפורש מתלמוד למשנה, לדעת רבי יוחנן: אפילו מתלמוד לתלמוד.
* במשנה נאמר ש"היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו", אך בגמרא מובאים ארבעה תנאים ואמורא אחד שחולקים וסוברים ש"יש להם על מה שיסמכו".
* לדעת שמואל: גמר בלבו (שבועה או נדר או הקדש) - צריך שיוציא בשפתיו (ורק בכך הם חלים).
* לדעת רב: מצוה שיהא אדם נשבע לקיים מצוה, כדי שימהר ויזדרז לקיימה.
* כוונת המשנה שדיני שבת הם כ"הררים התלויים בשערה" נאמרה בנוגע לכך ש"החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה".

דף י עמוד ב
* כוונת המשנה שחגיגות הם "כהררים התלויים בשערה" נאמרה בנוגע לכך שכוונת הפסוק "וחגותם אותו חג לה'" מתייחס לקרבן חגיגה ולא לשמחה ודבר זה נלמד באמצעות גזירה שוה מדברי קבלה.
* בסוגיה מובאות ארבע אפשרויות (ורק אפשרות מספר שתים נשארה למסקנה) להבנת המקרה שאליו התכוונה המשנה באומרה שמעילות הם "כהררים התלויים בשערה".

דף יא עמוד א
* בברייתא (למסקנת הגמרא) נאמר: נגעים - מקרא מרובה והלכות מועטות, אהלות - מקרא מועט והלכות מרובות.
* במשנה נאמר ש"הדינין והעבודות הטהרות והטמאות ועריות יש להן על מה שיסמכו" - והגמרא מבארת בנוגע לאלו מקרים ספציפיים זה נאמר, כי הרי כל הנושאים הללו כתובים במפורש בתורה.
* שיעור מקוה: אמה על אמה בגובה שלש אמות, ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה.
* שרץ מטמא אפילו כששיעור גודלו הוא כעדשה.

דף יא עמוד ב
* בגמרא מבואר שכוונת המשנה הראשונה בפרק שני (פרק "אין דורשין"), המתחיל בעמוד זה, היא שאין דורשין בעריות לשלשה ולא במעשה בראשית לשנים ולא במרכבה ליחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.
* גזל ועריות - נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להם.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאין דורשין במעשה בראשית לשנים.

דף יב עמוד א
* אדם הראשון היה גובהו מן הארץ עד לרקיע / מסוף העולם ועד סופו, וכיון שסרח הניח הקב"ה ידיו עליו ומיעטו.
* עשרה דברים נבראו ביום ראשון: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה.
* אור שברא הקב"ה ביום ראשון - אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן (וגנזו לצדיקים לעתיד לבא).
* בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה ובתבונה ובדעת ובכח ובגערה ובגבורה בצדק ובמשפט בחסד וברחמים.
* בית שמאי: שמים נבראו תחלה, בית הלל: ארץ נבראת תחלה, חכמים: זה וזה כאחת נבראו.

דף יב עמוד ב
* אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות.
* לדעת ריש לקיש יש שבעה רקיעים (וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות) - והתפקיד של כל אחד מהם מפורט בגמרא.
* כל העוסק בתורה בלילה - הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום.
* כל העוסק בתורה בעולם הזה (שהוא דומה ללילה) - הקב"ה מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא (שהוא דומה ליום).
* כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה - מאכילין אותו גחלי רתמים.

דף יג עמוד א
* "כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות".
* אין דורשין במרכבה ליחיד, אך לפי הברייתא של רבי חייא: מוסרין לו ראשי פרקים.
* אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמישה דברים: שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש.
* אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים.
* זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו אלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין (לכאורה) דברי תורה.

דף יג עמוד ב
* כל שראה יחזקאל ראה ישעיה - למה יחזקאל דומה? לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעיה דומה? לבן כרך שראה את המלך (כי בן כרך הרואה את המלך אינו נבהל ואינו תמה ואינו חש לספר).
* מלך שבחיות - ארי, מלך שבבהמות - שור, מלך שבעופות - נשר, ואדם מתגאה עליהן והקב"ה מתגאה על כולן ועל כל העולם כולו.
* בזמן שאין בית המקדש קיים - כביכול נתמעטה פמליא של מעלה.

דף יד עמוד א
* לדעת רבי יונתן: כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד.
* אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור.
* שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל (כלומר: נתנבא עליהן שמונה עשרה פורעניות) ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה: "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד".
* אין מעמידין מתורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה.
* אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו מהם בעלי אמנה (אנשים דוברי אמת) [-בדברי תורה, אך לא במשא ומתן].

דף יד עמוד ב
* מסופר על רבי אלעזר בן ערך שדרש במעשה מרכבה וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה.
* מסופר על רבי יהושע שדרש במעשה מרכבה ונתקשרו שמים בעבים ונראה כמין קשת בענן והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע.
* ארבעה נכנסו בפרדס: בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום.

דף טו עמוד א
* "אחר קיצץ בנטיעות" - הגמרא מספרת כיצד זה קרה, ומספרת באריכות אודותיו בתקופה שלאחר מכן ועד לאחר מותו.
* יצתה בת קול ואמרה: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר".
* דברי תורה קשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית.
* מה כלי זהב וכלי זכוכית אע"פ שנשברו יש להם תקנה, אף תלמיד חכם אע"פ שסרח יש לו תקנה.

דף טו עמוד ב
* אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו (אך גדול היודע ליזהר שלא ילמד ממעשיו - רשאי).
* תלמיד חכם אע"פ שסרח - אין תורתו נמאסת.
* הטעם שרבי מאיר למד מ"אחר" הוא בגלל ש"רמון מצא - תוכו אכל קליפתו זרק".
* אמרו עליו על "אחר": בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו.

דף טז עמוד א
* הברייתא מפרטת שלושה דברים ששדים דומים למלאכי השרת ושלושה דברים שהם דומים לבני אדם.
* הברייתא מפרטת שלושה דברים שבני אדם דומים למלאכי השרת ושלושה דברים שהם דומים לבהמה.
* במשנה נאמר: "כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם" - ונחלקו האמוראים אם הכוונה למי שמסתכל בקשת או למי שעובר עבירה בסתר.
* כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה (אם יכול לכוף את יצרו).
* אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא (אם לא יכול לכוף את יצרו).
* המסתכל בשלושה דברים עיניו כהות: בקשת ובנשיא ובכהנים.
* אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקב"ה מוחל - אל תאמן.
* במשנה מובאת המחלוקת הראשונה שהיתה בחכמי ישראל: האם מותר או אסור לסמוך על הבהמה ביום טוב.

דף טז עמוד ב
* לדעת רבי מאיר: יהודה בן טבאי היה נשיא ושמעון בן שטח היה אב בית דין, וחכמים סוברים הפוך.
* לדעת חכמים: עד זומם נהרג רק אם הוזם משנגמר דינו של הנידון ליהרג וקודם שהרגוהו, ולדעת הצדוקים: עד זומם נהרג רק אם הוזם לאחר שנהרג הנידון.
* במשנה נאמר: "יצא מנחם", ונחלקו האמוראים להיכן יצא - לדעת אביי: יצא לתרבות רעה, לדעת רבא: יצא לעבודת המלך.
* לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות ונחלקו בה גדולי הדור.

דף יז עמוד א
* ביום טוב - לדעת בית שמאי: מביאין שלמים ואין סומכין עליהם אבל לא עולות, ולדעת בית הלל: מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם.
* לדעת רבי אושעיא: המקור לכך שלעצרת יש תשלומין כל שבעה, הוא מהיקש בפסוק לחג המצות ("בחג המצות ובחג השבועות").
* שמיני עצרת - רגל בפני עצמו לענין פז''ר קש''ב (פייס, זמן, רגל, קרבן, שירה, ברכה), אך לא לענין תשלומין (לענין תשלומין הוא תשלומין ליום טוב ראשון).

דף יז עמוד ב
* הגמרא מקשה משלושה מקורות שמהם משמע שלעצרת אין תשלומין כל שבעה, ומתרצת את הקושיות.
* לדעת רבי אליעזר בן יעקב: המקור לכך שלעצרת יש תשלומין כל שבעה, הוא מלימוד מהפסוק "וקראתם... ובקצרכם..." [והגמרא מבארת שיש צורך גם במקור שלו וגם במקור של רבי אושעיא שבעמוד א].

דף יח עמוד א
* הגמרא מדייקת שלדעת ריש לקיש ורבי יוחנן - חול המועד אסור בעשיית מלאכה.
* הגמרא מביאה חמש דעות של תנאים (בברייתות) למקור לכך שחול המועד אסור בעשיית מלאכה.
* הכתוב מסר לחכמים לקבוע (על פי קידוש הירח) אי זהו יום טוב ואסור בכל מלאכה ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה, ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה (=דבר שאינו אבד) ואיזו מלאכה מותרת (=דבר האבד).

דף יח עמוד ב
* מעמוד זה ועד סוף המסכת מובאים דיני טומאה וטהרה, והסיבה שהם מובאים כאן זה בגלל שבסוף המסכת יובא הדין שעמי הארץ חשובים טהורים ברגל ולא בשאר ימות השנה.
* במשנה נאמר שיש ליטול ידיים לפני אכילת חולין ומעשר, אך מהמשנה במסכת ביכורים משמע שלא צריך - והגמרא דנה כיצד ליישב סתירה זו.
* כל הנוטל ידיו לפירות - הרי זה מגסי הרוח.
* מי שנטל או טבל את ידיו בלי כוונה לטהרם - ידיו טהורות לאכילת חולין אך לא לאכילת מעשר.

דף יט עמוד א
* טבילה לחולין - לא צריכה כוונה של הטובל לשם כך. [רבה הקשה על כך פעמיים (מהמשנה) ורב נחמן תירץ].
* לדעת רבי אלעזר: טבל ויצא ועלה מן המים - מחזיק עצמו בטבילה שטבל כבר לכל מה שירצה.
* מקוה שיש בו בדיוק ארבעים סאה וטבל בו אדם אחד - לדעת חכמים: המקוה כעת חסר ולא כשר לטבילה, לדעת רבי יהודה: אם רגלי הראשון נוגעות במקוה אז המקוה עדיין כשר [ונחלקו הלישנות בדעת רב נחמן אם מחלוקת זו היא ב'מעלות דרבנן' (טבילה מדרבנן) או ב'מטומאה לטהרה' (טבילה מדאורייתא)].

דף יט עמוד ב
* למסקנת הגמרא: לדעת רבי יהודה אומרים רק 'גוד אחית' ולא גם 'גוד אסיק'.
* נחלקו האמוראים אם הסיפא של משנתנו היא כרבי מאיר שלא מבדיל בין חולין למעשר או כחכמים שכן מבדילים.
* רב מרי דייק מהמשנה ש'חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו'.

דף כ עמוד א
* נפלה מעפרתו (סודר) הימנו ואמר לחברו "תנה לי" ונתנה לו - טמאה.
* נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול ולבשן - נטמאו.
* מעשה בשתי נשים חברות שנתחלפו להן כליהן בבית המרחץ ובא מעשה לפני רבי עקיבא וטימאן.
* אמר רבי ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים "בלבו לשומרו - טהור, אין בלבו לשומרו - טמא".
* חזקה אין אדם משמר מה שביד חברו.

דף כ עמוד ב
* פרק שלישי ("חומר בקודש"), המתחיל בעמוד זה, עוסק כולו בדיני טומאה וטהרה.
* המשנה מונה אחת עשרה חומרות שיש בקודש בהשוואה לתרומה.