דף כב עמוד א
* רבא סובר כדעת רב נחמן שיש במשנה אחת עשרה מעלות [ולדעתו שש המעלות הראשונות שייכות גם לחולין שנעשו על טהרת הקדש, וחמש המעלות האחרונות שייכות רק לקודש ממש].
* סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן - נחלקו רבא ורבי אילא (וכן נחלקו בכך התנאים) אם הכלים טהורים לקודש (אך כולם מסכימים שטהורים לתרומה).
* כלים טמאים שמילא בתוכם כלים טמאים והטבילם - כל הכלים טהורים.
* לדעת רבי יוסי: מקבלים עדות מעמי ארצות, בגלל חשש איבה.

דף כב עמוד ב
* רבי יהושע תמה על דעתם של בית שמאי (החולקים על בית הלל וסוברים שכלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל מטומאה רק אוכל ומשקה וכלי חרס אך לא שאר כלים) ואמר: "בושני מדבריכם בית שמאי...".
* לאחר שנודע לו טעמן של בית שמאי - מיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי ואמר: "נעניתי לכם עצמות בית שמאי ומה סתומות שלכם כך מפורשות על אחת כמה וכמה", אמרו: כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו.
* נאמן עם הארץ לומר פירות לא הוכשרו (לקבל טומאה), אבל אינו נאמן לומר פירות הוכשרו אבל לא נטמאו.
* האמוראים נחלקו מה הוא "בית הצביטה".

דף כג עמוד א
* לדעת רבי חנניה בן עקביא: כל מקום שגזרו חכמים על דבר מסוים בגלל מעשה שהיה - לא גזרו אלא כדוגמת המעשה וכאותו דבר בדיוק, וחכמים חולקים.
* עבר ונשא את המדרס בעוד שהוא נושא קודש - נחלקו האמוראים אם הקודש טמא מדרבנן.
* "כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה" - מדובר בכלים שגמר 'חבר' להכינם, והחשש לטומאה הוא משום 'צינורא דעם הארץ' שנפל על הכלים לפני סיום הכנתם ונשאר לח עד לאחר הכנתם.
* "כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש" - הגמרא מדייקת שאין צורך בהערב שמש ומבררת אם הדבר שנוי במחלוקת תנאים.

דף כג עמוד ב
* "מעולם לא חידשו דבר בפרה" - הכוונה היא שלא חידשו בגזרות מעלותיה דבר שאינו מצוי בשום מקום [אבל בכלי הראוי לקבל טומאה, חידשו בה (בפרה) לעשות שאינו נוגע במת כנוגע במת].
* "הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש" - לדעת רבי חנין דין זה הוא מהתורה ("כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת" - הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת), אך לדעת רבי חייא בר אבא (בעמוד הבא) דין זה הוא מדרבנן.

דף כד עמוד א
* שלישי לקודש טמא - נלמד מפסוק בתורה ("והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל").
* רביעי בקודש פסול - נלמד בלימוד של קל-וחומר (ממחוסר כיפורים).
* מה שנאמר במשנה שיד מטמאה את חבירתה לקודש - לדעת רב שיזבי זה דוקא "בחיבורין" (שבעוד שהיד הטמאה נוגעת לטהורה היתה טהורה נוגעת בקדש), אך אביי הקשה על דעתו.

דף כד עמוד ב
* יד מטמאה את חבירתה לקודש - אבל אם נגעה ידו ביד חברו לא טימאתה לדעת ריש לקיש, אך רבי יוחנן (וריש לקיש לאחר שחזר בו) חולקים.
* נחלקו התנאים אם יד מטמאה את חבירתה לקודש היינו לטמא את הקודש או רק לפסול את הקודש.
* הטעם שאונן ומחוסר כיפורים צריכים טבילה לקודש הוא משום שעד עכשיו היו אסורים באכילת קודשים ולכן הצריכו אותם חכמים טבילה קודם שיאכלו קודשים כיון שהסיחו דעתם מאכילת קודשים.
* המשנה בסוף העמוד מביאה חומרה שיש בתרומה לעומת קודש.

דף כה עמוד א
* ביהודה נאמנין עמי הארץ על טהרת יין ושמן של קודש כל ימות השנה - אך בגליל לא נאמנין, כי רצועה של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה ואי אפשר להביאם לירושלים (שביהודה) בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים.
* הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל - רבי מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר.
* אין הקדש ניצול בצמיד פתיל.
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שעם הארץ נאמן על טהרת יין ושמן בשעת הגיתות והבדים, והגמרא מקשה ממשנה במסכת טהרות שנאמר בה להיפך, ומביאה שני תירוצים (ודוחה את התירוץ השני).

דף כה עמוד ב
* הגמרא מסתפקת מה הדין אם עבר הכהן החבר וקיבל מעם הארץ אחרי זמן הגיתות והבדים אם יכול להניח את החבית אצלו עד הגת הבאה.
* מודים בית שמאי ובית הלל שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה.
* אם בדק לפסחו - נחלקו האמוראים אם בדיקה זו מועילה כעת גם לתרומתו, ומסקנת "ההוא סבא" שהבדיקה מועילה.
* עם הארץ לא נאמן כל השנה על טהרת קנקנים ריקנים של קודש, ולא נאמן בשעת הגיתות על טהרת קנקנים מלאים של תרומה.
* האריס צריך לטרוח להכין את הכדים שבעים יום לפני הגת.

דף כו עמוד א
* מן המודיעים ולפנים נאמנין על כלי חרס הדקין, ונחלקו האמוראים אם דוקא כאשר ניטלין בידו אחת וכן נחלקו אם נאמנין גם כאשר הם מלאים.
* הגבאין שנכנסו לתוך הבית - אם יש נכרי עמהן נאמנין לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו (בגלל שאימת נכרי/מלכות עליהן).
* אין עושין כבשונות בירושלים (ולכן בירושלים נאמנין על כלי חרס לקודש).
* "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" - הכתוב עשאן כולן חברים (ולכן בשעת הרגל נאמנין אף על התרומה).
* הפותח את חביתו למכור יין בירושלים או שעשה עיסה ומוכר ממנה בירושלים - לדעת חכמים אינו יכול לגמור אחר הרגל ולמוכרם, כיון שאחר הרגל טמאים הם למפרע, והגמרא מסתפקת אם יכול להניחם לרגל אחר וימכרם בחזקת טהורים.

דף כו עמוד ב
* לפי המשנה היו אומרים ברגל לכהנים עמי הארץ להיזהר לא לגעת בשולחן, כי אי אפשר להטבילו, ולפי הברייתא היו מזהירים אותם גם לא לגעת במנורה.
* כל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים, שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהן.
* כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה (מפני טומאת הרגל) חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת (מפני שהן כקרקע / מפני שהן מצופין).
* מגביהין את השולחן ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם: "ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו" (שנס גדול נעשה בלחם הפנים שנשאר חם כל השבוע).

דף כז עמוד א
* בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על אדם, עכשיו - שולחנו של אדם מכפר עליו (בהכנסת אורחים).
* תלמידי חכמים - אין אור של גיהנום שולטת בהן (קל וחומר מסלמנדרא וכו').
* אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל (קל וחומר ממזבח הזהב וכו').
* פושעי ישראל מלאין מצות כרמון.

הדרן עלך מסכת חגיגה וסדר מועד