דף טו עמוד א * "אחר קיצץ בנטיעות" - הגמרא מספרת כיצד זה קרה, ומספרת באריכות אודותיו בתקופה שלאחר מכן ועד לאחר מותו. * יצתה בת קול ואמרה: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר". * דברי תורה קשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. * מה כלי זהב וכלי זכוכית אע"פ שנשברו יש להם תקנה, אף תלמיד חכם אע"פ שסרח יש לו תקנה. דף טו עמוד ב * אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו (אך גדול היודע ליזהר שלא ילמד ממעשיו - רשאי). * תלמיד חכם אע"פ שסרח - אין תורתו נמאסת. * הטעם שרבי מאיר למד מ"אחר" הוא בגלל ש"רמון מצא - תוכו אכל קליפתו זרק". * אמרו עליו על "אחר": בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו.
דף טז עמוד א * הברייתא מפרטת שלושה דברים ששדים דומים למלאכי השרת ושלושה דברים שהם דומים לבני אדם. * הברייתא מפרטת שלושה דברים שבני אדם דומים למלאכי השרת ושלושה דברים שהם דומים לבהמה. * במשנה נאמר: "כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם" - ונחלקו האמוראים אם הכוונה למי שמסתכל בקשת או למי שעובר עבירה בסתר. * כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה (אם יכול לכוף את יצרו). * אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא (אם לא יכול לכוף את יצרו). * המסתכל בשלושה דברים עיניו כהות: בקשת ובנשיא ובכהנים. * אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקב"ה מוחל - אל תאמן. * במשנה מובאת המחלוקת הראשונה שהיתה בחכמי ישראל: האם מותר או אסור לסמוך על הבהמה ביום טוב. דף טז עמוד ב * לדעת רבי מאיר: יהודה בן טבאי היה נשיא ושמעון בן שטח היה אב בית דין, וחכמים סוברים הפוך. * לדעת חכמים: עד זומם נהרג רק אם הוזם משנגמר דינו של הנידון ליהרג וקודם שהרגוהו, ולדעת הצדוקים: עד זומם נהרג רק אם הוזם לאחר שנהרג הנידון. * במשנה נאמר: "יצא מנחם", ונחלקו האמוראים להיכן יצא - לדעת אביי: יצא לתרבות רעה, לדעת רבא: יצא לעבודת המלך. * לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות ונחלקו בה גדולי הדור.
דף יז עמוד א * ביום טוב - לדעת בית שמאי: מביאין שלמים ואין סומכין עליהם אבל לא עולות, ולדעת בית הלל: מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם. * לדעת רבי אושעיא: המקור לכך שלעצרת יש תשלומין כל שבעה, הוא מהיקש בפסוק לחג המצות ("בחג המצות ובחג השבועות"). * שמיני עצרת - רגל בפני עצמו לענין פז''ר קש''ב (פייס, זמן, רגל, קרבן, שירה, ברכה), אך לא לענין תשלומין (לענין תשלומין הוא תשלומין ליום טוב ראשון). דף יז עמוד ב * הגמרא מקשה משלושה מקורות שמהם משמע שלעצרת אין תשלומין כל שבעה, ומתרצת את הקושיות. * לדעת רבי אליעזר בן יעקב: המקור לכך שלעצרת יש תשלומין כל שבעה, הוא מלימוד מהפסוק "וקראתם... ובקצרכם..." [והגמרא מבארת שיש צורך גם במקור שלו וגם במקור של רבי אושעיא שבעמוד א].
דף יח עמוד א * הגמרא מדייקת שלדעת ריש לקיש ורבי יוחנן - חול המועד אסור בעשיית מלאכה. * הגמרא מביאה חמש דעות של תנאים (בברייתות) למקור לכך שחול המועד אסור בעשיית מלאכה. * הכתוב מסר לחכמים לקבוע (על פי קידוש הירח) אי זהו יום טוב ואסור בכל מלאכה ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה, ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה (=דבר שאינו אבד) ואיזו מלאכה מותרת (=דבר האבד). דף יח עמוד ב * מעמוד זה ועד סוף המסכת מובאים דיני טומאה וטהרה, והסיבה שהם מובאים כאן זה בגלל שבסוף המסכת יובא הדין שעמי הארץ חשובים טהורים ברגל ולא בשאר ימות השנה. * במשנה נאמר שיש ליטול ידיים לפני אכילת חולין ומעשר, אך מהמשנה במסכת ביכורים משמע שלא צריך - והגמרא דנה כיצד ליישב סתירה זו. * כל הנוטל ידיו לפירות - הרי זה מגסי הרוח. * מי שנטל או טבל את ידיו בלי כוונה לטהרם - ידיו טהורות לאכילת חולין אך לא לאכילת מעשר.
דף יט עמוד א * טבילה לחולין - לא צריכה כוונה של הטובל לשם כך. [רבה הקשה על כך פעמיים (מהמשנה) ורב נחמן תירץ]. * לדעת רבי אלעזר: טבל ויצא ועלה מן המים - מחזיק עצמו בטבילה שטבל כבר לכל מה שירצה. * מקוה שיש בו בדיוק ארבעים סאה וטבל בו אדם אחד - לדעת חכמים: המקוה כעת חסר ולא כשר לטבילה, לדעת רבי יהודה: אם רגלי הראשון נוגעות במקוה אז המקוה עדיין כשר [ונחלקו הלישנות בדעת רב נחמן אם מחלוקת זו היא ב'מעלות דרבנן' (טבילה מדרבנן) או ב'מטומאה לטהרה' (טבילה מדאורייתא)]. דף יט עמוד ב * למסקנת הגמרא: לדעת רבי יהודה אומרים רק 'גוד אחית' ולא גם 'גוד אסיק'. * נחלקו האמוראים אם הסיפא של משנתנו היא כרבי מאיר שלא מבדיל בין חולין למעשר או כחכמים שכן מבדילים. * רב מרי דייק מהמשנה ש'חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו'.
דף כ עמוד א * נפלה מעפרתו (סודר) הימנו ואמר לחברו "תנה לי" ונתנה לו - טמאה. * נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול ולבשן - נטמאו. * מעשה בשתי נשים חברות שנתחלפו להן כליהן בבית המרחץ ובא מעשה לפני רבי עקיבא וטימאן. * אמר רבי ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים "בלבו לשומרו - טהור, אין בלבו לשומרו - טמא". * חזקה אין אדם משמר מה שביד חברו. דף כ עמוד ב * פרק שלישי ("חומר בקודש"), המתחיל בעמוד זה, עוסק כולו בדיני טומאה וטהרה. * המשנה מונה אחת עשרה חומרות שיש בקודש בהשוואה לתרומה.
דף כא עמוד א * בקודש (בניגוד לתרומה) לא מטבילים כלים בתוך כלים - לדעת רבי אילא: הטעם הוא בגלל חשש חציצה. * בקודש (בניגוד לתרומה) אם יש בגד טמא ובא להטבילו - אם קשור הוא יש להתיר את הקשר ורק אח"כ יטביל (כי דומה לחציצה). * הגמרא מבארת מדוע לדעת רבי אילא המשנה היתה צריכה לציין את שני הדינים הללו למרות ששניהם נובעים מאותו חשש (חשש חציצה). דף כא עמוד ב * לדעת רבי אילא יש במשנה עשר מעלות (ולא אחת עשרה, כי כאמור לעיל, לדעתו שני דינים במשנה נובעים מאותו חשש, מחשש חציצה). * חמש המעלות הראשונות שייכות גם לחולין שנעשו על טהרת הקדש (כי יש בהן 'דררא דטומאה מדאורייתא' ולכן גזרו חכמים גם בהם), וחמש המעלות האחרונות שייכות רק לקודש ממש. * בקודש (בניגוד לתרומה) לא מטבילים כלים בתוך כלים - לדעת רבא: הטעם הוא כדי שלא יטביל מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד.
דף כב עמוד א * רבא סובר כדעת רב נחמן שיש במשנה אחת עשרה מעלות [ולדעתו שש המעלות הראשונות שייכות גם לחולין שנעשו על טהרת הקדש, וחמש המעלות האחרונות שייכות רק לקודש ממש]. * סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן - נחלקו רבא ורבי אילא (וכן נחלקו בכך התנאים) אם הכלים טהורים לקודש (אך כולם מסכימים שטהורים לתרומה). * כלים טמאים שמילא בתוכם כלים טמאים והטבילם - כל הכלים טהורים. * לדעת רבי יוסי: מקבלים עדות מעמי ארצות, בגלל חשש איבה. דף כב עמוד ב * רבי יהושע תמה על דעתם של בית שמאי (החולקים על בית הלל וסוברים שכלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל מטומאה רק אוכל ומשקה וכלי חרס אך לא שאר כלים) ואמר: "בושני מדבריכם בית שמאי...". * לאחר שנודע לו טעמן של בית שמאי - מיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי ואמר: "נעניתי לכם עצמות בית שמאי ומה סתומות שלכם כך מפורשות על אחת כמה וכמה", אמרו: כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו. * נאמן עם הארץ לומר פירות לא הוכשרו (לקבל טומאה), אבל אינו נאמן לומר פירות הוכשרו אבל לא נטמאו. * האמוראים נחלקו מה הוא "בית הצביטה".
דף כג עמוד א * לדעת רבי חנניה בן עקביא: כל מקום שגזרו חכמים על דבר מסוים בגלל מעשה שהיה - לא גזרו אלא כדוגמת המעשה וכאותו דבר בדיוק, וחכמים חולקים. * עבר ונשא את המדרס בעוד שהוא נושא קודש - נחלקו האמוראים אם הקודש טמא מדרבנן. * "כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה" - מדובר בכלים שגמר 'חבר' להכינם, והחשש לטומאה הוא משום 'צינורא דעם הארץ' שנפל על הכלים לפני סיום הכנתם ונשאר לח עד לאחר הכנתם. * "כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש" - הגמרא מדייקת שאין צורך בהערב שמש ומבררת אם הדבר שנוי במחלוקת תנאים. דף כג עמוד ב * "מעולם לא חידשו דבר בפרה" - הכוונה היא שלא חידשו בגזרות מעלותיה דבר שאינו מצוי בשום מקום [אבל בכלי הראוי לקבל טומאה, חידשו בה (בפרה) לעשות שאינו נוגע במת כנוגע במת]. * "הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש" - לדעת רבי חנין דין זה הוא מהתורה ("כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת" - הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת), אך לדעת רבי חייא בר אבא (בעמוד הבא) דין זה הוא מדרבנן.
דף כד עמוד א * שלישי לקודש טמא - נלמד מפסוק בתורה ("והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל"). * רביעי בקודש פסול - נלמד בלימוד של קל-וחומר (ממחוסר כיפורים). * מה שנאמר במשנה שיד מטמאה את חבירתה לקודש - לדעת רב שיזבי זה דוקא "בחיבורין" (שבעוד שהיד הטמאה נוגעת לטהורה היתה טהורה נוגעת בקדש), אך אביי הקשה על דעתו. דף כד עמוד ב * יד מטמאה את חבירתה לקודש - אבל אם נגעה ידו ביד חברו לא טימאתה לדעת ריש לקיש, אך רבי יוחנן (וריש לקיש לאחר שחזר בו) חולקים. * נחלקו התנאים אם יד מטמאה את חבירתה לקודש היינו לטמא את הקודש או רק לפסול את הקודש. * הטעם שאונן ומחוסר כיפורים צריכים טבילה לקודש הוא משום שעד עכשיו היו אסורים באכילת קודשים ולכן הצריכו אותם חכמים טבילה קודם שיאכלו קודשים כיון שהסיחו דעתם מאכילת קודשים. * המשנה בסוף העמוד מביאה חומרה שיש בתרומה לעומת קודש.
דף כה עמוד א * ביהודה נאמנין עמי הארץ על טהרת יין ושמן של קודש כל ימות השנה - אך בגליל לא נאמנין, כי רצועה של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה ואי אפשר להביאם לירושלים (שביהודה) בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים. * הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל - רבי מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר. * אין הקדש ניצול בצמיד פתיל. * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שעם הארץ נאמן על טהרת יין ושמן בשעת הגיתות והבדים, והגמרא מקשה ממשנה במסכת טהרות שנאמר בה להיפך, ומביאה שני תירוצים (ודוחה את התירוץ השני). דף כה עמוד ב * הגמרא מסתפקת מה הדין אם עבר הכהן החבר וקיבל מעם הארץ אחרי זמן הגיתות והבדים אם יכול להניח את החבית אצלו עד הגת הבאה. * מודים בית שמאי ובית הלל שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה. * אם בדק לפסחו - נחלקו האמוראים אם בדיקה זו מועילה כעת גם לתרומתו, ומסקנת "ההוא סבא" שהבדיקה מועילה. * עם הארץ לא נאמן כל השנה על טהרת קנקנים ריקנים של קודש, ולא נאמן בשעת הגיתות על טהרת קנקנים מלאים של תרומה. * האריס צריך לטרוח להכין את הכדים שבעים יום לפני הגת.
דף כו עמוד א * מן המודיעים ולפנים נאמנין על כלי חרס הדקין, ונחלקו האמוראים אם דוקא כאשר ניטלין בידו אחת וכן נחלקו אם נאמנין גם כאשר הם מלאים. * הגבאין שנכנסו לתוך הבית - אם יש נכרי עמהן נאמנין לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו (בגלל שאימת נכרי/מלכות עליהן). * אין עושין כבשונות בירושלים (ולכן בירושלים נאמנין על כלי חרס לקודש). * "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" - הכתוב עשאן כולן חברים (ולכן בשעת הרגל נאמנין אף על התרומה). * הפותח את חביתו למכור יין בירושלים או שעשה עיסה ומוכר ממנה בירושלים - לדעת חכמים אינו יכול לגמור אחר הרגל ולמוכרם, כיון שאחר הרגל טמאים הם למפרע, והגמרא מסתפקת אם יכול להניחם לרגל אחר וימכרם בחזקת טהורים. דף כו עמוד ב * לפי המשנה היו אומרים ברגל לכהנים עמי הארץ להיזהר לא לגעת בשולחן, כי אי אפשר להטבילו, ולפי הברייתא היו מזהירים אותם גם לא לגעת במנורה. * כל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים, שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהן. * כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה (מפני טומאת הרגל) חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת (מפני שהן כקרקע / מפני שהן מצופין). * מגביהין את השולחן ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם: "ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו" (שנס גדול נעשה בלחם הפנים שנשאר חם כל השבוע).
