דף ד עמוד א * בין כהן גדול העובד ביום הכיפורים ובין הכהן השורף את הפרה - מזין עליו בכל שבעת ימי הפרישה מכל חטאות שהיו במקדש. * הגמרא מביאה ברייתא כדעת רבי יוחנן, הסובר שחובת פרישה שבעה ימים לכהן גדול ביום כיפור נלמדת ממילואים, וברייתא כדעת ריש לקיש הסובר שחובה זו נלמדה מסיני. דף ד עמוד ב * "וישכן כבוד ה' על הר סיני" - לדעת רבי יוסי הגלילי: מעשה זה אירע לאחר מתן תורה, לדעת רבי עקיבא: מעשה זה אירע קודם מתן תורה. (והגמרא מבארת ששורש מחלוקתם הוא האם ניתנה תורה בששה בסיון או בשבעה בסיון). * "וגילו ברעדה" - במקום גילה שם תהא רעדה. * הגמרא מביאה שני תירוצים ליישב את הסתירה בין הפסוק "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן" לבין הפסוק "ויבא משה בתוך הענן". * "ויקרא אל משה" - לדעת רבי אלעזר: משה וכל ישראל עומדין ולא בא הכתוב אלא לחלק לו כבוד למשה. * "ויקרא אל משה וידבר" - למה הקדים קריאה לדיבור? לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו. * מלואים - לדעת רבי יוחנן: כל הכתוב בהן מעכב בהן, לדעת רבי חנינא: דבר המעכב לדורות מעכב בהן שאין מעכב לדורות אין מעכב בהן.
דף ה עמוד א * הגמרא מביאה ארבעה הבדלים בין מי שסובר שכל הכתוב במילואים מעכב בהם ובין מי שסובר שרק דבר המעכב לדורות מעכב בהם: סמיכה, תנופה, פרישת שבעה, ריבוי שבעה ומשיחה שבעה. * אם עשאה לסמיכה/לתנופה שירי מצוה - מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכפר. * הגמרא מבררת את טעמו של מי שסובר שכל הכתוב במילואים מעכב. דף ה עמוד ב * הגמרא מביאה את המקור לכך שאף מכנסי כהונה לבשו בימי המילואים, וכן את המקור לכך שהיה על אהרן ובניו להקריב בימי המילואים מנחת חינוך. * הגמרא מביאה את המקור לכך שאף קריאת פרשת המילואים על ידי משה לכל ישראל היתה מעכבת במילואים. * האמוראים נחלקו כיצד הלביש משה את אהרן ובניו במילואים - אהרן ואח"כ בניו או אהרן ובניו בבת אחת. (והגמרא מבארת שהמחלוקת היא בנוגע לאבנט, אך את הכתונת והמצנפת לדעת כולם הלביש תחילה את אהרן ורק אח"כ את בניו).
דף ו עמוד א * הטעם לכך ששבעה ימים קודם יום הכיפורים מפרישים כהן גדול מאשתו (והיא לא באה אתו ללשכת פרהדרין) הוא מחשש שמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה. * רבי זירא מדייק ממשנתנו שדין בועל נדה אינו כנדה וטובל הוא ביום, אך רב שימי מנהרדעא טוען שדיוק זה אינו הכרחי. * כל חייבי טבילות - טבילתן ביום, נדה ויולדת - טבילתן בלילה. דף ו עמוד ב * בועל נדה חמור טמא מת שהוא מטמא משכב ומושב בטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין. * הגמרא מביאה ברייתא כדעת רבי זירא: הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת - טבילתן ביום, נדה ויולדת - טבילתן בלילה. * טומאת המת - רב נחמן אמר: הותרה היא בציבור, ורב ששת אמר: דחויה היא בציבור. (ונחלקו הלישנות בגמרא אם רב נחמן סובר שגם במקרה שיש טהורים וטמאים באותו בית אב יכולים לעשות את העבודה גם הכהנים הטמאים).
דף ז עמוד א * רב נחמן (הסובר שטומאה הותרה בציבור) מודה שבקרבנות שרק חלק מהם קרב על המזבח והשאר נאכל לכהנים, יש לנהוג בהם כדין טומאה דחויה בציבור. * הגמרא מקשה משלוש ברייתות על רב נחמן (הסובר שטומאה הותרה בציבור), ומתרצת. * הגמרא מקשה מברייתא על רב ששת (הסובר שטומאה דחויה בציבור). דף ז עמוד ב * למסקנת הגמרא: נחלקו התנאים אם טומאה הותרה בציבור או דחויה בציבור. * אם הציץ נשבר - הוא לא מרצה, ואם הציץ שלם אך תלוי על יתד (והכהן לא לובש אותו) - לדעת רבי יהודה: אינו מרצה, לדעת רבי שמעון: כן מרצה. * חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה, קל וחומר מציץ (ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת - אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה - על אחת כמה וכמה).
דף ח עמוד א * הגמרא דוחה את האפשרות שרבי מאיר ורבי יוסי נחלקו אם טומאה דחויה היא בציבור או טומאה היתר היא בציבור. * רבי מאיר ורבי יוסי סוברים שטבילה בזמנה מצוה. * רבי מאיר סובר שמקישים הזאה לטבילה, ורבי יוסי סובר שלא מקישים הזאה לטבילה. דף ח עמוד ב * כהן גדול קודם יום הכיפורים - פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעין בו, הכהן השורף את הפרה - פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו. * הזאה שבות ואינה דוחה את השבת. * כהן השורף את הפרה - יש להפרישו דוקא ביום רביעי (כדי שיפול היום הרביעי של ימי הפרשתו שבו לא מזים עליו בשבת). * בתחלה היו קורין את הלשכה שאליה היו מפרישים את הכהן הגדול לפני יום כיפור "לשכת בלווטי", ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה ומחליפין אותה כל שנים עשר חודש, כפרהדרין הללו שמחליפין אותם כל שנים עשר חודש, לפיכך היו קוראין אותה "לשכת פרהדרין".
דף ט עמוד א * בגלל שפקידי המלך היו מחייבים את הנחתומים (שלקחו תבואה מעם הארץ) למכור בזול, לא הטריחו אותם חכמים להפריש ולהעלות את המעשר שני לירושלים ולאוכלו שם והתירו לסמוך על כך שרוב עמי הארץ מעשרים הם. * מקדש ראשון - עמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא י"ח כהנים גדולים, מקדש שני - עמד ד' מאות ועשרים שנה ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. * ארבעים שנה שמש שמעון הצדיק בכהונה גדולה, ושמונים שנה שמש יוחנן כהן גדול. * מפני מה חרבה שילה? - מפני שהיו בה שני דברים: גלוי עריות ובזיון קדשים. * כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה. דף ט עמוד ב * מקדש ראשון חרב בגלל שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. * מקדש שני חרב בגלל שהיתה בו שנאת חנם (ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים). * במקדש ראשון היתה שנאת חנם רק בנשיאי ישראל. * דורות הראשונים גדולים מדורות האחרונים, שהרי המקדש חזר לראשונים ועדיין לא חזר לאחרונים. * משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול. * כל מי שהיה ריש לקיש משוחח אתו בשוק היה נחשב לאדם אמין והיו סומכים עליו ונותנים לו מעות לעסקה בלא עדים.
דף י עמוד א * אין השכינה שורה אלא באהלי שם. * הגמרא מבארת מקומות שונים שהוזכרו בפסוקים בבראשית פרק י. * לדעת רבי יהושע בן לוי בשם רבי ולדעת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: עתידה רומי שתיפול ביד פרס. * לדעת רב: עתידה פרס שתיפול ביד רומי. * אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חדשים. * כל הלשכות שהיו במקדש לא היו להן מזוזה חוץ מלשכת פרהדרין - והטעם לכך לדעת חכמים: מפני שהיה בה בית דירה לכהן גדול, ולדעת רבי יהודה גזירה היתה (אך מעיקר הדין פטורה ממזוזה). * סוכת החג בחג - רבי יהודה מחייב בעירוב ובמזוזה ובמעשר, וחכמים פוטרים. דף י עמוד ב * רבה, אביי ורבא נחלקו (מסוף העמוד הקודם) בביאור מחלוקת חכמים ורבי יהודה לגבי הטעם של חיוב לשכת פרהדרין במזוזה, ורק טעמו של רבא נשאר למסקנה. * רבא מבאר שכולם מודים שלשכת פרהדרין וסוכה פטורות ממזוזה בשאר ימות השנה, ונחלקו לגבי לשכת פרהדרין (בטעם החיוב) רק בשבעת הימים שבהם דר הכהן הגדול בלשכה ונחלקו לגבי סוכה (אם פטורה או חייבת) רק בשבעת ימי סוכות.
דף יא עמוד א * שערי בתים, חצרות, מדינות ועיירות - חייבים במזוזה. * בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן הכנסת - חייבת במזוזה. * מזוזת יחיד - נבדקת פעמיים במשך שבע שנים, ושל רבים - פעמיים ביובל. * שלוחי מצוה אין ניזוקין, למעט מקום שיש בו היזק קבוע. * בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות - לדעת רב כהנא: יש מחלוקת תנאים אם חייבים במזוזה (ואם מתקשטים בהם אז לדעת כולם חייבים), לדעת רב יהודה (ונדחו דבריו): פטורים מן המזוזה (ואם מתקשטים בהם אז יש מחלוקת אם חייבים במזוזה). דף יא עמוד ב * בית חייב במזוזה רק כאשר עונה על התנאים הבאים: מיוחד לדירה, עשוי לכבוד, אינו קודש. * שער שאינו מקורה ושער שאינו גבוה עשרה טפחים - פטורים מן המזוזה. * שער העשוי ככיפה (גבוה עשרה טפחים ויש ברגלו שלושה טפחים ואין ברחבו ארבעה טפחים ויש בו לחוק להשלימו לארבעה) - רבי מאיר וחכמים נחלקו אם חייב במזוזה או פטור. * בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין - חייבים במזוזה, ומטמאים בנגעים. * הגמרא מקשה מברייתא בה נאמר שבתי כנסת לא מטמאים בנגעים, ומביאה מספר תירוצים.
דף יב עמוד א * ישנה מחלוקת תנאים אם ירושלים נתחלקה לשבטים או לא. * לדעת הסוברת שירושלים נתחלקה לשבטים: רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום. * לדעה הסוברת שירושלים לא נתחלקה לשבטים: אין משכירים בתים בירושלים לפי שאינה שלהם. * למסקנת הגמרא: בית כנסת שבכפרים לא נטמא בנגעים. * אם אירע פסול בכהן הגדול ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו - הגמרא מבררת כיצד מחנכים כהן זה לתפקיד הכהן הגדול. דף יב עמוד ב * כל הכלים שעשה משה - משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך - עבודתן מחנכתן. * אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים - דברי הכל של בוץ, בשאר ימות השנה - דברי הכל של כלאים, אבנטו של כהן הדיוט בין בשאר ימות השנה בין ביום הכפורים - לדעת רבי: של כלאים, לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: של בוץ. * "ומכנסי בד ילבש על בשרו" - בברייתא מובאות שלוש דעות מה נלמד מהמילה "ילבש". * אירע בו בכהן הגדול פסול ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו ואחר כך עבר פסולו של הכהן הראשון - לדעת רבי מאיר: ראשון חוזר לעבודתו, שני כל מצות כהונה גדולה עליו, לדעת רבי יוסי: ראשון חוזר לעבודתו, שני אינו ראוי לא לכהן גדול (משום איבה) ולא לכהן הדיוט (משום מעלין בקודש ולא מורידין).
דף יג עמוד א * אירע בו בכהן הגדול פסול ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו ואחר כך עבר פסולו של הכהן הראשון, וחזר הראשון לעבודתו - רבי יוחנן ורב פוסקים שהלכה כרבי יוסי שהשני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט, אך מודה רבי יוסי (לדעת רבי יוחנן) שאם עבר ועבד עבודתו כשרה, ומודה רבי יוסי (לדעת רב) שאם מת ראשון שחוזר השני לעבודתו. * הגמרא מבררת את טעמם של חכמים הסוברים שמתקינין לכהן גדול ביום כיפור כהן אחר תחתיו ושל רבי יהודה הסובר שאף אשה אחרת מתקינין לו. * הגמרא מבררת (עד אמצע העמוד הבא) בדעת רבי יהודה את אופן התנאי שעושה הכהן הגדול כדי שתהיה לו רק אשה אחת ביום כיפור. דף יג עמוד ב * הגמרא מביאה את המקור לכך שצריך לייבם גם מי שהיה נשוי לשתי נשים ומביאה את המקור לכך שצריך לייבם גם ארוסה. * כהן גדול - לדעת ת"ק: מקריב אונן ואינו אוכל, לדעת רבי יהודה: אסור לו להקריב אונן (עד הלילה).
דף יד עמוד א * לדעת רב חסדא: המשנה שלנו, הסוברת שהכהן הגדול היה עובד במקדש בשבעת הימים שלפני יום כיפור, היא לא כדעת רבי עקיבא. * טהור שהזו עליו - לדעת רבי עקיבא: נטמא (ועל זה אמר שלמה: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"), לדעת חכמים: טהור. * לדעת חכמים: שלמה אמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" על כך שהנושא מי חטאת נטמא. * נחלקו הדעות אם הזאה צריכה שיעור (לגבי כמות מי החטאת שצריך שתיגע על האדם שמזים עליו). דף יד עמוד ב * אביי מבאר שניתן לומר שהמשנה (בעמוד א) היא גם כדעת רבי עקיבא. * המשנה במסכת יומא, הסוברת שהקטורת קודמת לנרות, וחולקת על המשנה במסכת תמיד, היא כדעת רבי שמעון איש המצפה. * לדעת אביי: המשנה (בעמוד א) עוסקת בהטבת שתי הנרות האחרונות (והקטורת קודמת לכך), והמשנה בפרק הבא עוסקת בהטבת חמש הנרות הראשונות (והקטורת מאוחרת לכך). * לדעת אבא שאול: מטיב חמש נרות, שוחט וזורק את דם התמיד, מטיב שתי נרות, מקטיר קטורת. * לדעת חכמים: מטיב חמש נרות, מקטיר קטורת, מטיב שתי נרות.
דף טו עמוד א * לדעת רב פפא: המשנה (בדף הקודם) היא כדעת חכמים (ולדעתם הקטרת הקטורת קודמת להטבת שתי הנרות האחרונים), והמשנה בפרק הבא היא כדעת אבא שאול (ולדעתו הקטרת הקטורת נעשית לאחר הטבת שתי הנרות האחרונים). * הגמרא מבררת את טעמו של רבי שמעון איש המצפה הסובר שבקרבן התמיד נותנים בקרן מערבית דרומית שתי מתנות נפרדות (אחת למערב ואחת לדרום) ולא מתנה אחת שהיא שתים. דף טו עמוד ב * הגמרא ממשיכה לבאר ולדון בדעתו של רבי שמעון איש המצפה הסובר שכך סדר עבודת קרבן התמיד: בא לקרן מזרחית צפונית ונותן מן הדם בנתינה אחת על קרן מזרחית צפונית, ואחר כך בא לקרן מערבית דרומית ונותן מן הדם מערבה ואחר כך נותן דרומה. * כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. * הגמרא מביאה סוגיה העוסקת בבירור מיקומה של לשכת הטלאים במקדש, וסוגיה זו מובאת כאן לדעת רש"י בגלל שהמבנה שלה דומה לסוגיה הקודמת.
