דף יז עמוד א
* לדעת אבא יוסה בן יוחנן: היו שלושה עשר שערים בעזרה וכנגדם היו שלושה עשר השתחוויות, לדעת חכמים: היו שבעה שערים בעזרה (ושלושה עשר השתחוויות היו כנגד שלוש עשרה פרצות שהיו בסורג).
* הגמרא עוסקת בנבואת יחזקאל אודות המים העתידים לצאת מבית קודש הקדשים, ודורשת פסוקים שונים מנבואה זו.
* כשיהויכין עמד להימסר לנבוכדנאצר הוא נטל מפתחות של בית המקדש ועלה לגגו של היכל ואמר: ריבונו של עולם לשעבר היינו נאמנים לך והיו מפתחותיך מסורין לנו עכשיו שאין אנו נאמנים הרי מפתחותיך מסורין לך.

דף יז עמוד ב
* נחלקו הדעות אם היו מניחים את לחם הפנים בכניסתו על שולחן של שיש או של כסף.
* זה אחד מן הנסים שנעשו בבית המקדש: שכשם שהיו מניחין את לחם הפנים על השולחן כשהוא חם כך היו מוציאין אותו מהשולחן כשהוא חם.
* אם לא היה לחם הפנים חדש לסדר על השולחן בהיכל, היו משאירים את הלחם הישן עד שיאפו את החדש.
* נחלקו הדעות אם היה מסדר את לחם הפנים דוקא בשולחן של משה בלבד או שכל שולחן מאחד עשר השולחנות היו כשרים לסידור לחם הפנים עליו. (ומחלוקת זו תלויה במחלוקת שנחלקו אם עשרת השולחנות שעשה שלמה היו מסודרות צפון ודרום או מזרח ומערב).

דף יח עמוד א
* נחלקו הדעות אם היה מבעיר את הנרות דוקא במנורה של משה או שכל אחד עשר המנורות היו כשרות להבערת הנרות. (ומחלוקת זו תלויה במחלוקת שנחלקו אם עשר המנורות שעשה שלמה היו מסודרות צפון ודרום או מזרח ומערב).
* לצורך כל מנורה שעשה שלמה, היה שלמה נוטל אלף ככרי זהב ומכניסן לכור ומוציאן עד שהוא מעמידן על ככר זהב אחת.
* המשנה מפרטת שלושה עשר שופרות שהיו במקדש.
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי יהודה הסובר שלא היה שופר של קינין (עבור החייבים בחטאת ועולה) שמא תמות אחת הנשים שנתנה מעות בשופר ונמצאו בשופר דמי חטאות שדינן מיתה.

דף יח עמוד ב
* לדעת רבי יהודה "אין ברירה".
* אם התנדב ואמר "הרי עלי עץ" - יביא גזיר עץ אחד (ולא צריך להביא שניים).
* הגמרא מבררת את שיעור גודל גזירי העצים.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שהמתנדב ואומר "הרי עלי לבונה" לא יפחות מקומץ. (ונחלקו הדעות אם השיעור הוא לפי קומץ של כהן או אפילו לפי קומץ הבעלים).
* הגמרא מביאה ארבע דעות מדוע הוצרכו ששה שופרות לנדבה.

דף יט עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, דנה במעות שנמצאו בעזרה בין שני שופרות.
* מעות שנמצאו באמצע בין שופר של שקלים לבין שופר של נדבה יפלו לנדבה - ובגמרא מובאת מחלוקת אמוראים לבאר את הטעם לכך.
* מעות שנמצאו באמצע בין שופר של קינין לשופר של גוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה - והגמרא מבארת שהטעם לכך הוא כי כך הוא תנאי בית דין.

דף יט עמוד ב
* מעות שנמצאו בהר הבית הרי הם חולין, כי חזקה שאין הכהן מוציא מן הלשכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה.
* רבי הושעיה מדייק מהמשנה שפסול "הסיע דעת" מצריך עיבור צורה קודם לשריפתו.
* מצא בגבולים בשר חתוך לאיברים גדולים (והיו מושלכים סתם ולא קשורים בחוט) - הרי הם נבילות ודאיות, ולכן האוכל מהם לוקה עליהם משום נבילה.
* בשר הנמצא ביד גוי - הרי דינו הוא כמו בשר הנמצא בשוק, ואם רוב החנויות מוכרות בשר שחוטה הרי הבשר מותר באכילה, ודין זה הוא רק אם ראו את הגוי יוצא מחנותו של ישראל.

דף כ עמוד א
* הגמרא מביאה שני מקרים בהם רב החמיר משום "בשר שנתעלם מן העין".
* הגמרא מביאה מקרים נוספים לגבי אבידה ומבארת את דינם.
* המציל מיד הארי מיד הגייס משונת הים ומשונת הנהר ומאיסרטיא גדולה ומפלטיא גדולה - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן.
* המשנה מפרטת שבעה דברים שהתקינו בית דין (בנוגע למקדש).
* במשנה נאמר "בהמה שנמצאת מירושלם ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח זכרים עולות נקבות זבחי שלמים" - והגמרא מקשה שהרי זכרים קרבים גם עבור שלמים ואיך מקריבו בתורת עולה, ומביאה כמה תירוצים.

דף כ עמוד ב
* הפריש שקלו ומת - יפלו לנדבה.
* מותר עשירית האיפה של כהן גדול - לדעת רבי יוחנן: יוליכם לים המלח, לדעת רבי אלעזר: יפלו לנדבה.
* עשירית האיפה של כהן גדול - לדעת רבי יוחנן: חוצה אותה לשנים ואח"כ מקדש אותה, לדעת רבי שמעון בן לקיש: מקדש אותה ואח"כ חוצה אותה לשנים.
* כהן גדול וכהן הדיוט שעבדו עד שלא הביאו עשירית האיפה שלהם - עבודתן כשירה. (לפי גרסת הדפוס).
* נחלקו הדעות מה קדם למה - אפיית מנחת החביתין או טיגון מנחת החביתין.
* אם הכהן הגדול נדחה מעבודתו בגלל מום שנפל בו ועדיין לא נתמנה אחר במקומו - הכהן הגדול פטור מחובת הבאת מנחת חביתין והיא קריבה משל ציבור או משל בניו.

דף כא עמוד א
* לדעת רבי שמעון: כהן גדול שמת - מנחתו קרבה משל ציבור מדין תורה.
* כהן גדול שמת - מקריבים מנחת חביתין שלמה בבוקר ומנחת חביתין שלמה בערב.
* הגמרא מסתפקת ודנה בכמות הלוגין והקומצין שצריך להביא במנחת חביתין הבאה כשאין כהן גדול.
* מדין תורה אין מועלים באפר פרה אדומה.
* המשנה הראשונה בפרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, מבארת את דין הרוקין הנמצאים בירושלים ודין הכלים הנמצאים בירושלים ודין סכין וקופיץ שנמצאו בי"ג ובי"ד בניסן.

דף כא עמוד ב
* הטעם לכך ש"כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין חוץ משל שוק העליון" הוא מפני שהיו שם כובסים של נכרים (ודינם כזבים).
* האמוראים נחלקו בדין רביעית דם של נבילה אם מטמאה או לא.
*בנוגע לפרוכת נאמר במשנה שכל נימה ונימה היתה עשויה מעשרים וארבעה חוטין, ובברייתות מובאות דעות שהייתה עשויה משלושים ושתים חוטים או מארבעים ושמונה חוטים.
* הגמרא מביאה מחלוקת בפירוש "מעשה רקם" ו"מעשה חשב".
* במשנה נאמר ששלוש מאות כהנים היו מטבילים את הפרוכת, ובגמרא מבואר שזו לשון גוזמא.

דף כב עמוד א
* המשנה (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מביאה ארבע דעות של תנאים היכן שורפים בשר קדשי קדשים שנטמא.
* בר קפרא ורבי יוחנן נחלקו לגבי המקרה במשנה של בשר שנטמא בולד הטומאה אם הכוונה היא לטומאה מדרבנן או מהתורה, והגמרא דנה ומקשה על הדעות השונות.
* השקלים והביכורים - אינן נוהגין אלא בפני הבית, אבל מעשר דגן ומעשר בהמה ובכורות - נוהגין בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית.
* מוספי שבת קודמים למוספי ראש חודש, כי כל התדיר מחבירו קודם את חבירו.
* המקדיש שקלים בזמן הזה - נחלקו התנאים בדעת רבי שמעון אם קדשו או לא.
* גר בזמן הזה - לדעת ת"ק: צריך להפריש כסף עבור קרבנו, לדעת רבי שמעון: רבן יוחנן בן זכאי ביטל חובה זו מפני התקלה.

דף כב עמוד ב
* אין מקדישים שקלים לכתחילה בזמן הזה כי מצוה להקריב מתרומה חדשה והשקלים שמופרשים בזמן הזה יהיו שקלים ישנים אם תעבור השנה.
* רב מכריע להלכה כדעת רבי שמעון.

הדרן עלך מסכת שקלים