דף י עמוד א
* הגמרא ממשיכה לאורך כל הדף להביא פסקי הלכות שונים בנוגע לספק חמץ.
* עכבר שנטל חמץ ונכנס לאחד משני בתים שכבר בדקו אותם מחמץ, ולא ידוע לאיזה מהם נכנס - אם כל אחד מבעלי הבתים בא בפני עצמו לשאול על ביתו, משיבים לו שאינו חייב לבדוק.
* עכבר שנטל חמץ וספק אם נכנס לבית שכבר נבדק - מחלוקת רבי אליעזר וחכמים אם צריך לחשוש ולבדוק שוב (לפי פירוש רבינו חננאל).
* חמץ שאבד בבית ולא נמצא בבדיקה - מחלוקת רבי מאיר וחכמים אם צריך לבטלו (לפי פירוש תוס').
* עכבר שנכנס עם חמץ לבית בדוק, ובדק בעל הבית אחריו ומצא חמץ, אך אינו יודע בוודאות אם זה החמץ שהכניס העכבר - מחלוקת רבי ורשב"ג אם צריך להמשיך ולבדוק את כל הבית.
* הניח תשע חתיכות חמץ ואחר כך מצא עשר חתיכות חמץ - מחלוקת רבי וחכמים אם ניתן לסמוך על כך שאלו תשע החתיכות שהניח.
* הניח עשר חתיכות חמץ ואחר כך מצא תשע חתיכות חמץ - מחלוקת רבי וחכמים אם ניתן לסמוך על כך שתשע החתיכות שנמצאו הן אותן חתיכות שהניח שם בתחילה.

דף י עמוד ב
* הניח חמץ בזוית זו של הבית ואחר כך מצא חמץ בזוית אחרת - מחלוקת רשב"ג וחכמים אם תולים שזהו אותו חמץ שהונח בבית מתחילה.
* עכבר שנכנס לבית וכיכר בפיו ונכנס אחריו ומצא שם פירורין - הבית צריך בדיקה, מפני שאין דרכו של עכבר לפורר. (שלא כמו דין תינוק שנכנס לבית וכיכר בפיו ונכנס אחריו ומצא שם פירורין).
* הגמרא מביאה ספקות שונים לגבי הכנסת ככר והוצאתה מהבית על ידי עכבר.
* הגמרא מסתפקת האם צריך לטרוח לבער את החמץ כאשר החמץ נמצא בשמי קורה או בבור או בפי נחש.
* רבי יהודה וחכמים נחלקו אם לאחר זמן איסור חמץ יבדוק את החמץ אם לא בדק קודם לכן.

דף יא עמוד א
* הגמרא מקשה שיש סתירה בדעת רבי יהודה בין דעתו במשנה בעמוד הקודם (בדין חמץ) לבין דעתו במשנה במסכת מנחות (בדין חדש), אם גוזרים במאכל איסור שלא להתעסק עמו שמא יבוא לאכול ממנו, ומביאה שלושה תירוצים לישוב הקושיה.
* לדעת אביי: בחדש - לא חושש רבי יהודה שמא יבוא לאכול ממנו בגלל שאדם בודל מהתבואה עד להקרבת העומר, אך בחמץ - רבי יהודה כן חושש שמא יבוא לאכול ממנו, כי אדם לא בודל ממנו כל השנה.
* הגמרא מבארת שלדעת רבי יהודה משום חומרת השבת אדם בודל מהשמן שבשפופרת שבצד הנר ואינו חושש שמא יאכל מן השמן.

דף יא עמוד ב
* הגמרא מבארת שלדעת רבי יהודה אדם בהול על ממונו כדי להצילו, ולכן חוששים שאם נתיר לכהן להקיז לבכור דם במקום שאין עושים בו מום הרי שהוא יבוא לעשות כך אף במקום שעושים בו מום.
* במשנה מובאת מחלוקת תנאים עד איזה שעה מותר לאכול חמץ בערב פסח (רבי מאיר: כל חמש שעות מתחילת היום, רבי יהודה: כל ארבע שעות מתחילת היום, רבן גמליאל: חולין כל ארבע שעות ותרומה כל חמש שעות).
* בדיני עדות - אביי בלישנא הראשונה מבאר שלדעת רבי מאיר אין אדם טועה ולא כלום ולדעת רבי יהודה אדם טועה בחצי שעה, אביי בלישנא השניה מבאר שלדעת רבי מאיר אדם טועה משהו, ולדעת רבי יהודה אדם טועה שעה ומשהו.

דף יב עמוד א
* בדיני עדות - רבא מבאר שלדעת רבי מאיר אדם טועה שתי שעות חסר משהו, ולדעת רבי יהודה אדם טועה שלוש שעות חסר משהו.
* הגמרא מבארת שנותנים לעדים את כל השעות שהם עלולים לטעות בהן, וניתן להזימם רק אם יאמרו המזימים עמנו הייתם כל אותן השעות.
* בין יום ללילה אין בני אדם טועים, ולכן אם העד העיד שהמעשה היה בתחילת היום, ואמרו המזימים שהיו עם העד מתחילת היום, אין הוא יכול לומר שהיה המעשה בשעה האחרונה של הלילה ובטעות אמר שהמעשה היה בתחילת היום.

דף יב עמוד ב
* בשעה חמישית החמה נמצאת בצד מזרח ובשעה שביעית נמצאת בצד מערב, ואין בני אדם טועים ומחליפים ביניהם.
* עדות מסורה לזריזים, ואיסור חמץ מסור לכל אדם.
* לדעת רבי יהודה ביעור חמץ הוא דוקא בשריפה כל עוד לא הגיע זמן ביעורו מן התורה, אך לאחר שהגיע זמן ביעורו מן התורה השבתתו היא בכל דבר ולא רק בשריפה.
* שעה ראשונה - מאכל לודים, שניה - מאכל ליסטין, שלישית - מאכל יורשין, רביעית - מאכל כל אדם, חמישית - מאכל פועלים, ששית - מאכל תלמידי חכמים, מכאן ואילך כזורק אבן לחמת (אם לא טעם משהו בבוקר).
* עד אחד מעיד שהמעשה היה קודם הנץ החמה, ועד אחד מעיד שהמעשה היה בתוך הנץ החמה - עדותן בטילה.

דף יג עמוד א
* רב נחמן בשם רב פסק שהלכה כרבי יהודה ("אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש").
* ארבעה עשר שחל להיות בשבת - נחלקו התנאים אם שורפים חמץ של תרומות טהורות כבר בערב שבת או לא.
* מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח.
* גם רבי פסק כרבי יהודה.
* גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק - פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן, גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק - מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן, משום שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".

דף יג עמוד ב
* רב יהודה אמר שהגרסה הנכונה היא "על גג האיצטבא" ולא "על גב האיצטבא".
* הר הבית - סטיו כפול היה.
* במשנה (יא ע"ב) נאמר "שתי חלות של תודה פסולות מונחות על גג האיצטבא" - והגמרא שואלת מדוע נפסלו החלות ומביאה שני תירוצים.
* רבי אלעזר (בברייתא) חולק על המשנה וסובר שהחלות שהונחו על גג האיצטבא היו כשירות.

דף יד עמוד א
* מדף זה ועד סוף הפרק עוסקת הגמרא בדיני טומאה וטהרה.
* רב יהודה מבאר את דעת רבי חנינא סגן הכהנים שבמשנה, שמדובר בבשר שנגע בולד של ולד הטומאה ואותו לא נמנעו הכהנים מלשרוף עם הבשר שנטמא באב הטומאה.
* אין אוכל מטמא אוכל - לדעת אביי: דין זה נאמר רק בחולין, לדעת רב אדא בר אהבה משמו של רבא: דין זה נאמר גם בתרומה, לדעת רבינא משמו של רבא: דין זה נאמר גם בקדשים.

דף יד עמוד ב
* רב יהודה מבאר את דעת רבי עקיבא שבמשנה, שמדובר בנר של מתכת, ולא נמנעו הכהנים מלהדליק שמן של תרומה שנפסל בטבול יום בנר זה שנטמא בטמא מת (ודין נר זה הוא אב הטומאה, כי "חרב הרי הוא כחלל").
* רבא מדייק שרבי עקיבא סובר שטומאת משקין לטמא אחרים היא מהתורה.
* כל הפוסל את התרומה - מטמא משקין להיות תחילה.

דף טו עמוד א
* לדעת ריש לקיש משום בר קפרא: רבי חנינא סגן הכהנים עסק בבשר אחד שנטמא באב הטומאה דאורייתא ובבשר אחר שנטמא בולד הטומאה דאורייתא, ו"מדבריהם למדנו" שאמר רבי מאיר הכוונה היא לדברי רבי אליעזר ורבי יהושע.
* הגמרא מבררת מה הם דברי רבי אליעזר ורבי יהושע שמהם למד רבי מאיר את דינו.

דף טו עמוד ב
* רבי יוחנן סובר שמחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי במשנה היא בשעה השישית של ערב פסח, שלדעת רבי מאיר מותר לשרוף באותה שעה את תרומת החמץ הטהורה עם הטמאה, ולדעת רבי יוסי אסור, אך בשעה השביעית לדעת כולם מותר.
* לדעת רבי יוחנן: רבי חנינא סגן הכהנים עסק בבשר אחד שנטמא באב הטומאה דאורייתא ובבשר אחר שנטמא בולד הטומאה דרבנן, ו"מדבריהם למדנו" שאמר רבי מאיר הכוונה היא לדברי רבי חנינא סגן הכהנים.
* רבי ירמיה מבאר (בשיטת רבי יוחנן) שמחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי היא האם טומאת משקין לטמא אחרים היא מדרבנן או מהתורה (ומדובר בעדותו של רבי חנינא סגן הכהנים בבשר שנטמא במשקין שנגעו בכלי שנגע בשרץ).

דף טז עמוד א
* טומאת משקים לטמא אחרים - לדעת רבי מאיר: טומאה זו היא רק מדרבנן, לדעת רבי יהודה: טומאה זו היא מהתורה, לדעת רבי יוסי ורבי שמעון: משקים מטמאים אוכלים מהתורה, אך מטמאים כלים רק מדרבנן.
* רבי אלעזר בברייתא (בתחילת העמוד) סובר שמשקים מקבלים טומאה מהתורה, והגמרא מקשה על כך מברייתא אחרת בה נאמר שרבי אלעזר סובר שמשקים לא מקבלים טומאה מהתורה (לפי הבנת רב), והגמרא נשארת בקושיה.
* יוסי בן יועזר העיד שמשקים של בית מטבחיא טהורים - לדעת רב: טהורים ממש ואינם מקבלים טומאה, לדעת שמואל: טהורים מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמם יש להם. (ושורש מחלוקתם הוא האם משקים דעלמא (=שלא במקדש) מקבלים טומאה מדרבנן או מהתורה).

דף טז עמוד ב
* דם קדשים אינו מכשיר אוכל לקבל טומאה, כי ישנו לימוד מפסוק שדם שלא נשפך כמים אינו מכשיר.
* דם שאין הנפש יוצאה בו (=דם התמצית) אינו קרוי דם, ואינו נחשב משקה לענין הכשר אוכל לקבל טומאה.
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם ועד סוף עמוד זה) מקשה כמה קושיות על רב, ומתרצת.

דף יז עמוד א
* חגי הנביא בדק את הכהנים אם הם בקיאים בהלכות טומאת קדשים - ולדעת רב: הכהנים השתבשו וטיהרו בטעות רביעי בקודש, ולדעת שמואל: הכהנים לא השתבשו וטעו וטיהרו כהלכה חמישי בקודש.
* רב שנה בדברי יוסי בן יועזר "משקי בית מטבחיא דכן" (המים והדם שבבית המטבחיים שבעזרה טהורים), ולוי שנה בדברי יוסי בן יועזר "משקי בי מדבחיא דכן" (משקים הקרבים על המזבח, כגון: דם יין ושמן, טהורים).
* הגמרא מביאה ברייתא כדעת לוי וברייתא כדעת רב.

דף יז עמוד ב
* רב פפא סובר שגם מי שסובר שטומאת משקים היא מהתורה, מכל מקום הלכה היא שהמשקים שבעזרה טהורים ולא מקבלים טומאה, והגמרא מביאה שתי קושיות מברייתות על דבריו.
* לפי היוצא מדברי רב פפא: רבי שמעון סובר שלא נאמרה עדותו של יוסי בן יועזר שמשקי בית מטבחיא טהורים אלא במים בשיעור רביעית.
* שיטת רבי יהודה - לדעת שמואל: רבי יהודה חזר בו וסובר שאין משקין מטמאים כלים מהתורה אלא מדרבנן בלבד, ולדעת רבינא: רבי יהודה לא חזר בו מכך (במשקים שנטמאו על ידי שנגעו בשרץ), והגמרא דוחה את דעתו.

דף יח עמוד א
* ריש לקיש מבאר, שרבי יוסי, שאמר שמשקה מטמא אוכל מהתורה, בשיטת רבי עקיבא רבו אמר להלכה זו (שדורש את המילה "יטמא") [ורבי יוסי עצמו אינו סובר כן, כמבואר בסוף העמוד הבא, ולשיטתו משקה מטמא רק מדרבנן].
* לדעת רבי עקיבא: שני לטומאה מטמא חולין ועושה אותו שלישי לטומאה.
* רב פפא ורבינא נחלקו כיצד לומדים שמשקה לא מטמא משקה.

דף יח עמוד ב
* "משקין עלולין לקבל טומאה" (היינו: שהם מקבלים טומאה שלא בהכשר, שלא כמו אוכלים שנטמאים רק אם הוכשרו לקבל טומאה בנפילת משקים עליהם קודם לכן).
* אוכלים ומשקים אינם מטמאים דבר שהוא כיוצא בהם, ושני מקורות מובאים לכך בגמרא, אחד עבור משקים הבאים מחמת שרץ, ואחד עבור משקים הבאים מחמת כלי.
* "מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא".

דף יט עמוד א
* הגמרא מוכיחה שרבי יוסי לא סובר כרבי עקיבא ששני עושה שלישי בחולין, ורבי עקיבא לא סובר כרבי יוסי לגבי לימוד הקל וחומר שהוא לומד (לגבי פסול רביעי בקודש).
* רבי עקיבא במפורש מטהר רביעי בתרומה וחמישי בקודש.
* דין צירוף כלי בקדשים (שהכלי מצרף שני מאכלי קודש שלא נוגעים זה בזה להיחשב כדבר אחד ואם נגע טמא במאכל אחד הרי נטמא גם השני) - לדעת רבי יוחנן: מדרבנן, ולדעת רבי חנין: מהתורה.
* אין טומאת ידים במקדש.

דף יט עמוד ב
* טומאת ידים וטומאת כלים גזרו "בו ביום".
* אין אוכל מטמא אוכל ואין כלי מטמא כלי, ולכן אין הסכין נטמא גם בחולין ולא רק במקדש, במקרה האמור במשנה ממסכת עדויות המובאת בסוף העמוד הקודם.
* לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים (אפילו אם ראינו שעבר זב באותו מקום), ולא גזרו על ספק הכלים שבירושלים (חוץ מכלים שבדרך הירידה לבית הטבילה).
* רב אשי מדייק מדברי רב שהעזרה נחשבת לרשות הרבים לעניין ספק טומאה.

דף כ עמוד א
* דם קדשים אינו מכשיר אוכל לקבל טומאה.
* "משקי בית מטבחיא" לא מכשירים אוכל לקבל טומאה.
* חיבת הקודש מועילה להכשיר את הקדשים לקבל טומאה (אך ספק אם מועילה להכשיר את הקדשים אף כדי לטמא אחרים לאחר שתיגע טומאה בקדשים).
* שרץ מטמא כלי, והכלי מטמא אוכלים, והאוכלים מטמאים את המשקים (לדעת רבי עקיבא הסובר ששני עושה שלישי גם בחולין.

דף כ עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאוכל נטמא מאוויר כלי חרס, אך לא כלים.
* רב חסדא מבאר שרבי שמעון בשיטת רבי יהושע סובר שמותר לשרוף תרומה תלויה עם טמאה, ורבי יוסי בשיטת רבי יהושע סובר שאסור.
* רבי יוסי ברבי חנינא מבאר שרבי שמעון בשיטת רבי יהושע סובר שמותר לטמא תרומה תלויה בידים, ורבי יוסי בשיטת רבי יהושע סובר שמותר רק על ידי גרמא.
* רבי אלעזר מבאר שכשיש הפסד לחולין מתיר רבי יהושע לקבל תרומה בכלים טמאים כדי לא להפסיד את החולין, אך כשאין הפסד לחולין אוסר רבי יהושע לטמא תרומה בידים.
* להפסד מרובה חששו, ולהפסד מועט לא חששו.
* ישנה מחלוקת תנאים אם יש לחשוש לתקלה בתרומה טמאה.

דף כא עמוד א
* "אין הכרעת שלישית מכרעת".
* אם נפלה סאה תרומה למאה סאה חולין טמאים - לדברי הכל תרד התרומה לתוכם ותיטמא ואל יטמאנה ביד.
* פרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסק באיסור חמץ והלכותיו ובדיני מצות אכילת מצה ומרור.
* המשנה היא כדעת רבן גמליאל הסובר שבשעה חמישית בערב פסח מותר לאכול תרומת חמץ (לכהן) אך לא חולין, ומותר לישראל בשעה זו להאכיל חמץ חולין לבהמה חיה ועוף.
* לדעת בית שמאי: לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע בו שיכלה קודם פסח, ולדעת בית הלל: כל שעה שמותר לאכול מותר למכור.

דף כא עמוד ב
* לדעת רבא: אם חרך את החמץ קודם זמנו של איסור חמץ - מותר אותו חמץ בהנאה אפילו בשעת איסור חמץ.
* בשעה שישית בערב הפסח (שאיסור חמץ הוא רק מדרבנן) - חמץ אסור אף בהנאה.
* אף לדעת רבי יהודה (הסובר שביעור חמץ הוא בשריפה בלבד) - אסור להסיק בחמץ תנור וכיריים משהגיע זמן איסורו.
* המקור לכך שחמץ אסור בהנאה - לדעת חזקיה: מהפסוק "לא יאכל חמץ", שמשמעותו היא שלא יהא בו שום היתר הנאה המביאה לידי אכילה.
* לדעת רבי אבהו: כל מקום שנאמר "לא יאכל" "לא תאכל" "לא תאכלו" - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, אלא אם פירט לך הכתוב אחרת. (אך לדעת חזקיה רק לשון של "לא יאכל" משמעותו היא גם איסור הנאה).