דף סט עמוד א * לדעת רבי מאיר שבברייתא (וכך מיישב אביי את הסתירה בדעת רבי מאיר שבמשנה לעומת הברייתא שבעמוד הקודם): מי שביטל את רשותו ואח"כ הוציא מביתו לחצר או למבוי, בין אם הוציא בשוגג ובין אם במזיד, הרי זה אוסר את החצר והמבוי על שאר בני החצר והמבוי, כיון שחזר והחזיק ברשות שביטל - ודין זה הוא רק אם עדיין לא החזיקו בני המבוי ברשות שביטל להם זה במבוי. * מומר לחלל שבת בגלוי פנים בפני רבים - דינו כגוי ואינו יכול לבטל רשות. (לדעת רבי יהודה). * רבי מאיר וחכמים נחלקו אם חשוד לדבר אחד הרי הוא חשוד לכל התורה כולה. דף סט עמוד ב * רב נחמן בר יצחק ורב אשי נחלקו כיצד לבאר את דברי רב הונא שאמר (בסוף העמוד הקודם): "איזהו ישראל מומר? זה המחלל שבתות בפרהסיא". * אם ביטל את רשות חצירו אך לא ביטל את רשות ביתו - אסור להוציא מביתו לחצר אך מותר להוציא משאר הבתים לחצר. (כי המבטל רשות חצירו סתם ולא אמר שמבטל אף את רשות ביתו, הדין הוא שלא ביטל את רשות ביתו). * אם בני החצר נתנו את רשותם לאותו אדם ששכח לערב עמם בחצר - אסור להם להוציא מכל הבתים ואף מביתו של זה שהחצר ברשותו, והם לא יכולים להיחשב כאורחים שלו.
דף ע עמוד א * שנים מבני החצר שלא עירבו, אוסרים זה על זה, ולא יועיל ששאר בני החצר שעירבו יבטלו להם את רשותם, גם אם יאמרו לאחד משניהם שיקנה את רשותם על מנת שיחזור ויקנה לשני ויבטל לו את רשותו. * כשאחד מבני החצר שכח ולא עירב עירובי חצרות, ומעוניין לבטל את רשותו לבני החצר - לדעת רבה: צריך לבטל את רשותו לכל אחד ואחד, ואביי חולק. דף ע עמוד ב * אם לא עירב לפני שבת ולא ביטל את רשותו בשבת ומת בשבת - נחלקו האמוראים אם היורש שלו יכול לבטל לשאר בני החצר את רשותו שזכה בה באותה שבת, ובכך להתיר להם להוציא מבתיהם לחצר ולהכניס ממנה לבתיהם. * כל שהותר למקצת שבת - מותר לכל השבת (כגון עירב דרך הפתח ונסתם הפתח, עירב דרך חלון ונסתם החלון), כל שנאסר למקצת שבת - נאסר לכל השבת כולה (כגון שני בתים בשני צידי רשות הרבים והקיפום נכרים מחיצה בשבת).
דף עא עמוד א * הגמרא מקשה קושיה שלישית על רב נחמן (הסובר שאם לא עירב לפני שבת ולא ביטל את רשותו בשבת ומת בשבת, היורש שלו יכול לבטל לשאר בני החצר את רשותו שזכה בה באותה שבת ובכך להתיר להם להוציא מבתיהם לחצר ולהכניס ממנה לבתיהם), ומתרצת. * האמוראים נחלקו מה טעם המחלוקת של ב"ש וב"ה שנחלקו אם ניתן לבטל רשות בשבת. * לדעת ת"ק: אם היה לאחד מבני המבוי שותפות נפרדת ביין עם כל אחד מבני המבוי, אע"פ ששותפויות אלו נעשו לשם סחורה ולא כדי להתיר את הטלטול במבוי, אינם צריכים להשתתף בשיתוף אחר כדי להתיר את המבוי - ולדעת רב: דין זה הוא רק אם כולם נתנו את היין לתוך כלי אחד. דף עא עמוד ב * רבה (בסוף העמוד הקודם) ורב יוסף נחלקו כיצד לבאר את דעת רבי שמעון (שאמר שגם אם היה לאחד מבני המבוי שותפות עם אחד ביין ועם אחר בשמן, אינם צריכים להשתתף בשיתוף אחר). * רבי אליעזר בן תדאי חולק על התנאים שבמשנה (בעמוד הקודם) וסובר שהשותפות שיש להם אינה מועילה לשם שיתוף מבואות - ורבה ורב יוסף נחלקו כיצד לבאר את דעתו ובמה נחלק.
דף עב עמוד א * האמוראים נחלקו בביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים - לדעת אחת: המחלוקת היא כאשר נשתתפו ביין, אם ניתן לסמוך עליו עבור עירוב חצרות, ולדעת אחרת: המחלוקת היא כאשר עירבו או נשתתפו בפת, אם ניתן לסמוך רק על זה (לעירוב במקום שיתוף או לשיתוף במקום עירוב). * חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד - ב"ש וב"ה נחלקו האם כל חבורה צריכה להניח עירוב או שמספיק עירוב אחד לכולן, ובגמרא (בעמוד זה) מובאות ארבע דעות לבאר באיזה אופן היא המחלוקת. דף עב עמוד ב * רב נחמן פוסק כרבי יהודה הסבר (שבברייתא), הסובר שבמקרה הנ"ל אם המחיצות מגיעות לתקרה מודים ב"ה שכל חבורה צריכה להניח עירוב, והמחלוקת היא רק במחיצות שלא מגיעות לתקרה. * הגמרא מביאה שתי ברייתות המבארות את מחלוקת ב"ש וב"ה, וחולקות זו על זו אם המחלוקת היא רק במקרה שמוליכים את העירוב לאחד משאר בתי החצר, או דוקא כאשר מביאים את העירוב לטרקלין. * לדעת ת"ק (בברייתא) מי שיש לו בחצר חברו בית התבן/הבקר/העצים/האוצרות, הרי זה אוסר על בעל החצר לטלטל מביתו לחצר, ורבי יהודה חולק.
דף עג עמוד א * רב ושמואל נחלקו איזה תשמיש צריך אדם לעשות בביתו כדי שייחשב "מקום דירה" ויאסור על שאר בני החצר אם לא עירב עימם - מקום אכילתו או המקום בו ישן. * אשה אצל בעלה ועבד אצל רבו, שהיו דרים בחצר כל אחד בבית לעצמו ומקבלים פרס (=מזון או מעות לקנות אוכל) מהבעל או מהאדון - מחלוקת רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא אם זקוקים לערב ביניהם. * תלמיד אצל רבו שדר עמו בחצר בבית נפרד ומקבל ממנו פרס - נמשך אחריו ואינם צריכים לערב ביניהם. * תלמידי חכמים האוכלים באכסניה בבקעה ולנים בבית המדרש - מודדים להם את תחום השבת מבית המדרש. דף עג עמוד ב * הגמרא מעמידה למסקנה את כל המשנה כדעת רבי מאיר, הסובר שאין סומכים על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב, אך מודה רבי מאיר שבמקרה ששכח רק אחד מבני החצר לערב, הואיל ורוב בני החצר עירבו, אין חשש שתשתכח תורת עירוב מהתינוקות ולכן סומכים על השיתוף במקום עירוב. * רב לא שנה במשנה (שבסוף העמוד הקודם) "חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי..." אלא שנה רק "חמש חצרות הפתוחות למבוי...", והגמרא מבררת את טעמו.
דף עד עמוד א * לדעת רב: אין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו פתוחות למבוי שתי חצרות ובכל חצר שני בתים, ולדעת שמואל: המבוי ניתר בלחי או קורה אפילו אם פתוחים לתוכו רק בית אחד וחצר אחת ובה בית אחד, ולדעת רבי יוחנן: המבוי ניתר בלחי או קורה אפילו אם פתוחים לתוכו רק חורבה מצד אחד וחצר אחת ובה בית אחד מצד שני. * גגות חצרות וקרפיפות - לדעת רבי שמעון מותר לטלטל מזה לזה, ונחלקו האמוראים אם הלכה כמותו אף כאשר עירבו בני החצרות כל אחת לעצמה ומצויים כלי הבית בחצר. דף עד עמוד ב * הגמרא מסתפקת אם שמואל חזר בו והודה לשיטת רב (שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו פתוחות למבוי שתי חצרות ובכל חצר שני בתים). * מבוי שצדו אחד פתוח לחצר נכרי וצדו השני פתוח לחצר של ישראל ובו בית אחד ובתי ישראל נוספים פתוחים לבית זה - אין עושים עירובי חצרות בין הבתים הללו כדי להתיר להם לטלטל מבתיהם למבוי דרך הבית החיצוני הפתוח למבוי (והוא הדין באופן דומה בחצר שפתוח לתוכו בית נכרי ובית ישראל ובתי ישראל נוספים פתוחים לבית זה).
דף עה עמוד א * לדעת רב דימי בשם רבי ינאי: רבי עקיבא סובר שאפילו רגל המותרת במקומה (וכל שכן רגל האסורה במקומה) אוסרת שלא במקומה, וחכמים סוברים שאפילו רגל האסורה במקומה (וכל שכן רגל המותרת במקומה) אינה אוסרת שלא במקומה. * לדעת רבין בשם רבי ינאי: ישנה דעה שלישית הסוברת שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, ורגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה. * שתי חצרות זו לפנים מזו ונתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן החיצונה ובין מן הפנימית ולא עירב - שתיהן אסורות. (כך מבארת הגמרא את דברי המשנה). דף עה עמוד ב * שתי חצרות זו לפנים מזו ונתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב - לדעת רבי עקיבא: שתיהן אסורות, ולדעת חכמים: פנימית מותרת וחיצונה אסורה. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת). * שתי חצרות זו לפנים מזו, והיו שנים בחיצונה ויחיד בפנימית - לדעת רב אדא בר אהבה: אסור לדרים בחיצונה להוציא לחצרם, ולדעת שמואל: מותר (אך אם הדר בפנימית הוא נכרי אז אסור). * עשרה בתים זה לפנים מזה - לדעת שמואל: הפנימי ביותר צריך לתת עירוב, והאחרים אינם צריכים, ולדעת רבי יוחנן: גם התשיעי הסמוך לפנימי ביותר צריך לתת עירוב. (לפי רש"י).
דף עו עמוד א * שתי חצרות ושני בתים ביניהם, וכל בית פתוח לחצר אחת ושני הבתים פתוחים זה לזה, וכל חצר הניחה את העירוב בבית שלא פתוח אליה - לא הועיל עירובן. * המשניות הראשונות בפרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקות בשתי חצרות הסמוכות זו לזו, והן באות ללמד מתי הן מערבות עירוב אחד. * חלון שבכותל שבין שתי חצרות - אם כל חלל החלון הוא למעלה מעשרה טפחים, אינם יכולים לערב יחד, כי יש תחתיו מחיצת עשרה טפחים המפרידה בין החצרות. * לדעת רבי יוחנן: חלון עגול שבכותל שבין שתי חצרות - אם יש בהיקפו עשרים וארבעה טפחים ושני טפחים ומשהו בתוך גובה עשרה טפחים מהקרקע, יכולים שתי החצרות לערב עירוב אחד יחד. * כל שיש בהיקפו שלשה טפחים - יש בו ברוחבו טפח. דף עו עמוד ב * ריבוע שאורכו אמה ורוחבו אמה - יש באלכסון שלו אמה ושתי חמישיות. * חלון שבכותל שבין שני בתים - אפילו אם כל חלל החלון הוא למעלה מעשרה טפחים, יכולים לערב עירוב אחד יחד. * בית ועלייה של שני אנשים - יכולים דיירי הבית והעלייה לערב יחד, אף אם אין סולם מהבית לעלייה.
דף עז עמוד א * כותל שבין שתי חצרות, גבוה עשרה טפחים ואינו רחב ארבעה טפחים - לדעת רב: לא יטלטל בראש הכותל כלל, לדעת רבי יוחנן: נחשב למקום פטור, ולכן יכולים בעלי החצרות להעלות מחצירן לראשו ולהוריד משם לחצירן. * כותל/חריץ שבין שתי חצרות, צדו אחד גבוה/עמוק עשרה טפחים, וצדו השני גבוה/עמוק פחות מעשרה טפחים - נותנים את זכות השימוש בו לצד שגבוה/עמוק פחות מעשרה טפחים. (=כל שתשמישו לזה בנחת ולזה בקשה - נותנים אותו לזה שתשמישו בנחת). * כותל שבין שתי חצרות, הגבוה עשרה טפחים, ועקר חוליה מראשו של הכותל - אם אורכה ארבעה טפחים, הרי היא משמשת פתח לכל הכותל ומותר לטלטל בכל הכותל, ואם אורכה פחות מארבעה טפחים, מותר להשתמש רק במקום עקירת החוליה. * כפה ספל על פיו, ויש בו אורך ארבעה טפחים, והניחו סמוך לכותל הגבוה עשרה טפחים - הרי הוא ממעט בכך את גובה הכותל ומותר להשתמש בראשו. דף עז עמוד ב * סולם שיש בו ארבעה שליבות (או יותר) והניחו צמוד לכותל - הרי הוא ממעט בגובה הכותל. * כותל שבין שתי חצרות, גבוה עשרה טפחים, והניח סולם רחב ארבעה טפחים משני צדדי הכותל ואין בין סולם לסולם שלושה טפחים או שרוחב הכותל ארבעה טפחים - ממעט את גובה הכותל, ונחשב כפתח בין שתי החצרות ואם רצו מערבים יחד. * הגמרא מבארת באיזה אופן איצטבא על גבי איצטבא וכן סולם ששליבותיו פורחות ממעטים גובה כותל הגבוה מעשרה טפחים.
דף עח עמוד א * הגמרא מביאה שתי הלכות שאמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה בענין מיעוט בכותל על ידי זיזים היוצאים ממנו. * עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים, ונעץ בו יתד שעוביו כל שהוא - בטל ממנו שם רשות היחיד (ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא רק אם היתד גבוה שלושה טפחים), ורב אשי חולק. * נחלקו האמוראים בענין סולם העשוי לצורך מיעוט כותל של עשרה טפחים - לדעת שמואל: צריך סולם שאורכו ארבעה עשר טפחים, לדעת רב יוסף: שלושה עשר ומשהו, לדעת אביי: אחד עשר ומשהו, לדעת רב הונא בריה דרב יהושע: שבעה טפחים ומשהו. דף עח עמוד ב * סולם הממעט את הכותל צריך להיות ארבעה טפחים, והגמרא מסתפקת בדין זה בכמה אופנים שונים. * עשה סולם מאילן או מאשירה העומדים סמוכים לכותל שישמשו סולם לעלות בהם על הכותל - נחלקו הדעות אם נחשבים כפתח בין החצירות שיוכלו לערב ביניהם. * תבן שבין שתי חצרות - נחשב למחיצה אם גבוה עשרה טפחים, אך חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה - נחשב כסתימה רק אם ביטלו שם.
דף עט עמוד א * הגמרא מביאה למסקנה שלושה תירוצים ליישב את הסתירה בין המשנה בעמוד הקודם (הסוברת שעפר אף כשמניחים אותו סתם הוא מתבטל במקום שהניחו אותו) לבין המשנה במסכת אהלות (הסוברת שעפר סתם לא מתבטל). * תבן שבין שתי חצרות הגבוה עשרה טפחים נחשב למחיצה המפסיקה בין החצרות - ומותר לבני החצרות להאכיל את בהמתם מהתבן, אך אסור לו ליטול בידיים מהתבן ולתת לתוך קופתו ולהאכיל את הבהמות. * הגמרא דוחה את האפשרות שניתן ללמוד מהמשנה שמחיצות שאין מגיעות לתקרה נחשבות למחיצה. דף עט עמוד ב * הגמרא דוחה את האפשרות שניתן ללמוד מהמשנה שאנשים הבאים לדור בחצר בשבת אוסרים על בני החצר לטלטל בשבת. * אחר שביטל אחד את רשותו בחצר וזכה בה אחר, אין האחר יכול לחזור ולבטל את רשותו כדי שיזכה בה הראשון. * אם רוצה לזכות לכל בני המבוי חבית לשיתופי מבואות - צריך להגביה אותה מן הקרקע טפח. * המקדש על היין - אם טעם מלא לוגמיו יצא ידי חובת קידוש. * אפילו מי שהקיז דם ונצטנן - עושים לו מדורה בשבת ואפילו בתקופת תמוז.
דף פ עמוד א * שיתופי מבואות - לדעת רב: אין צריך לזכות לכל בני המבוי, לדעת שמואל (ורב נחמן): צריך. * עירובי תחומין - לדעת רב (ורב נחמן): צריך לזכות למי שהוא מניח עבורו, לדעת שמואל: לא צריך. * עירובי תבשילין - לדעת רב נחמן: צריך לזכות למי שהוא מניח עבורו. * אשתו של אדם - יכולה לתת פת שלא מדעתו כדי להשתתף בעירוב (במקום שהוא אוסר על שאר בני החצר להוציא מבתיהם לחצר). * כופים את אחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף בעשיית לחי או קורה למבוי לעשות לחי וקורה למבוי. דף פ עמוד ב * לדעת רב חייא בר אשי: ניתן לעשות לחי מעצי אשירה, ולדעת רבי שמעון בן לקיש: ניתן לעשות אף קורה מעצי אשירה. * כלה האוכל של העירוב - אם בא להוסיף מאותו מין שהיה העירוב הראשון לא צריך להודיע לבני החצר/המבוי, ואם בא להוסיף ממין אחר צריך להודיע להם. * המשנה חולקת על דעת רבי יהודה וסוברת שצריך להודיע למי שנוטלים משלו עבור עירוב החצר. * אם יש בחצר שמונה עשר בני אדם ומעלה - די להם במזון שתי סעודות עבור העירוב.
