דף נג עמוד א
* הגמרא מביאה ארבע מחלוקות של רב ושמואל - אם גרסת המשנה היא מעברין או מאברין, מבנה מערת המכפלה, מה השם ומה הכינוי של אמרפל/נמרוד, מה הכוונה "ויקם מלך חדש על מצרים".
* מה רבי מאיר בדורו לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, אף רבי אושעיא לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו.
* אמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית.
* הגמרא מביאה כמה הבדלים בין בני יהודה לבין בני גליל שגרמו לכך שתורתם נתקיימה בידם.

דף נג עמוד ב
* הגמרא מבררת היכן מצינו בבני יהודה שהיו מדייקים בלשונם והיכן מצינו בבני גליל לא היו מדייקים בלשונם.
* הגמרא מביאה מעשים נוספים באנשים שדיברו בלשון עילגת, ומעשים מעניין דיבור בלשון חכמה דרך רמז והעלמה.
* הגמרא מביאה מעשים בשלושה (אשה תינוק ותינוקת) שניצחו את רבי יהושע בן חנניה בדברים.

דף נד עמוד א
* הגמרא מביאה כמה מימרות העוסקות בחשיבות לימוד תורה בקול רם ולא בלחישה.
* המהלך בדרך ואין עמו לוייה - יעסוק בתורה.
* חש בראשו / בגרונו / במעיו / בעצמותיו / בכל גופו - יעסוק בתורה.
* כל מקום שנאמר "נצח" / "סלה" / "ועד" - אין לו הפסק עולמית.
* הגמרא מביאה כמה עצות כיצד יתקיים תלמודו של אדם בידו.
* אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות - לא נשתכחה תורה מישראל / אין כל אומה ולשון שולטת בהן.

דף נד עמוד ב
* דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם.
* דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה.
* אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות (גורס הרבה ומתוך כך אינו חוזר) - תורתו מתמעטת.
* לדעת רבי אליעזר: חייב אדם לשנות לתלמידו ארבע פעמים, לדעת רבי עקיבא: חייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו.
* שלשה שהיו מהלכין בדרך - הרב באמצע וגדול בימינו וקטן בשמאלו.
* לרבי פרידא היה תלמיד אחד שהיה שונה לו רבי פרידא את תלמודו ארבע מאות פעמים ורק לאחר מכן היה התלמיד מבין.
* אין תורה נקנית אלא בסימנין.

דף נה עמוד א
* הגמרא מביאה שלוש דרשות לפסוק "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא".
* בברייתא מבואר כיצד מודדים את גבולות הערים.
* עיר ארוכה וצרה - אין מוסיפים על שיעור רוחב העיר עד שיהא כמידת אורכה.
* עיר מרובעת - אין מרבעים אותה כפי ריבועו של עולם.
* אם יש לעיר שני בתים בשני צדדים שונים של העיר - מוסיפים על העיר משני הצדדים.
* עיר העשויה כקשת - אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה מודדים לעיר אלפיים אמה לתחום שבת מן היתר.

דף נה עמוד ב
* בעיר הנ"ל - נחלקו האמוראים אם דין זה אמור רק אם אין בין היתר לקשת יותר מאלפיים אמה.
* מקום בעל שלוש מחיצות, אע"פ שאין עליו תקרה מצרפים אותו לעיר ומונים אלפיים אמרה ממנו והלאה, והגמרא מסתפקת מה דין מקום שיש בו שתי מחיצות ויש עליו תקרה.
* יושבי צריפין - אין מודדים להם אלפיים אמה אלא מפתח בתיהם (אלא אם יש שם באותו מקום שדרים בו יושבי צריפים שלוש חצרות של שני בתים).
* יושבי צריפין והולכי מדברות - חייהן אינן חיים ונשיהן ובניהן אינן שלהן.
* כל עיר שאין בה ירק - אין תלמיד חכם רשאי לדור בה.

דף נו עמוד א
* כל עיר שיש בה מעלות ומורדות - אדם ובהמה שבה מזקינים בחצי ימיהם (מפני הטורח).
* עיר עגולה - בא לרבעה, מרבעה כפי ריבועו של עולם (ויכול לדעת היכן הם רוחות השמים לפי מזלות הכוכבים או לפי סדר הילוך החמה)
* אין תקופת ניסן מתחילה אלא או בתחילת היום או בתחילת הלילה או באמצע היום או באמצע הלילה.
* אין הפרש בין תחילת תקופה אחת לתחילת תקופה אחרת אלא תשעים ואחד יום ושבע שעות ומחצה.

דף נו עמוד ב
* המרבע את העיר העגולה - עושה אותה כמין טבלה מרובעת (מוסיף לה זוויות), ואח"כ חוזר ומרבע את התחומים שלה ועושה אף אותן כמין טבלה מרובעת.
* בברייתא העוסקת במגרשי ערי הלויים נאמר: "תחום ערי לוים אלפים אמה, צא מהן אלף אמה מגרש, נמצא מגרש רביע והשאר שדות וכרמים" - והגמרא מביאה (עד תחילת העמוד הבא) ארבע דעות של אמוראים ליישב את הקושי שבדברי הברייתא האומרת שנמצא שהמגרש הוא רביע והרי לכאורה הוא מחצה.

דף נז עמוד א
* שטחו של מרובע גדול ברבע משטחו של עיגול, כשקוטר העיגול שווה לצלע המרובע.
* כל ריבוע שאורכו אמה אחת - אורך אלכסונו הוא אמה ושתי חמישיות.
* בשיטת חכמים הסוברים שאין נותנים קרפף אלא בין שתי עיירות - לדעת רב הונא: נותנים קרפף אחד לעיר זו וקרפף אחד לעיר השנייה, ולדעת חייא בר רב: אין נותנים אלא קרפף אחד לשתי העיירות.

דף נז עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה שתי קושיות על רב הונא מהמשנה (שבעמוד א), ומתרצת.
* שלושה כפרים - אם האמצעי רחוק מן החיצונים עד אלפיים אמה, דנים אותו כאילו הוא עומד ביניהם ומחברם (אם המרחק ביניהם הוא עד מאה וארבעים ואחת אמה ושליש, לדעת רב הונא), ובמקרה זה אפילו אם יש בין החיצונים מרחק של ארבעת אלפים אמה מועיל האמצעי לצרפם.

דף נח עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור והטעם לכך שמודדים את תחום אלפיים אמה בחבל של חמישים אמה בדיוק.
* לדעת רב אסי: מודדים בחבל של "אפסקימא", ולדעת הברייתא ששנה רב יוסף: בחבל של פשתן.
* היה מודד והגיעה המידה לגיא - אם יכול להבליעו בחבל של חמישים אמה מבליעו, ואם לאו הולך למקום שיכול להבליעו ומבליעו וצופה וחוזר למידתו.

דף נח עמוד ב
* אם שיפוע הגיא זקוף ביותר (עד ש"חוט המשקולת יורד כנגדו") - לא מודד את שיפוע הגיא כלל אלא מודד רק את השטח הישר שבתחתית הגיא.
* שיעור עומק הגיא לגבי דין "הבלעה" - לדעת ת"ק: עד מאה אמה, לדעת אחרים: עד אלפיים אמה.
* לדעת רבא (בלישנא הראשונה): בהר שאין שיפועו זקוף (שרק לאחר מהלך אדם חמש אמות בשיפועו עומד הוא בגובה עשרה טפחים), יש למדוד את כל שיפוע ההר במדידה רגילה (כמו קרקע ישרה).
* דין "קידור" נאמר במדידת תחום שבת אך לא נאמר במדידת הערים הסמוכות אל החלל לצורך הבאת עגלה ערופה ולא במדידת תחום ערי מקלט לקלוט את הרוצח.

דף נט עמוד א
* אם מדד את תחום העיר לצד אחד בשני מקומות, ותוצאת מדידה אחת מרובה מהשנייה, מותר ללכת אף במקום שמיעט כפי השיעור שבמקום שריבה.
* אם מדדו שני בני אדם את אותו התחום ותוצאות המדידה שונות - מקלים והולכים אחר התוצאה המרובה, בתנאי שהפרש המדידה שלהם אינו יותר מ"מדת העיר באלכסונא".
* דין תחומין הוא החמרה מדרבנן על דין תורה, ולכן בכל ספק שבו יש להקל.
* כל עיר של יחיד הנעשית של רבים מותר לערב את כולה כאחת בעירוב אחד (ואין צריך לשייר מקצת מדיירי העיר שלא יערבו עם השאר).

דף נט עמוד ב
* לדעת רבי יהודה יש תקנה לעיר שיש בה רשות הרבים על ידי שיעשה לחי או קורה בשני ראשיה של רשות הרבים.
* אין מערבים את העיר לחצאים לאורכה, ויש שתי לישנות בדעת רב פפא אם ניתן לערב את העיר לחצאים לרוחבה.
* אחד מבני חצרות המבוי שעשה פתח נמוך לפתח חצרו - אינו אוסר על בני המבוי אם לא השתתף עמם בשיתופי מבואות.
* סולם - לפעמים יש תורת פתח עליו ולפעמים יש תורת מחיצה עליו (בהתאם לדין הקל יותר).

דף ס עמוד א
* כותל שבין שתי חצרות שהניח עליו כמה סולמות זה ליד זה - אפילו אם עשה כך ברוחב של יותר מעשר אמות, תורת מחיצה עליו, ולא נחשב הכותל כנפרץ יותר מעשר אמות ויהיו חייבים להניח עירוב אחד לכולם.
* עיר קטנה, שמספר דיוריה הוא חמישים בלבד, ואין עיר אחרת הסמוכה לה שתוכל להיות שיור עבורה - נחלקו האמוראים אם צריך להניח מקצת מתושבי העיר בתורת שיור שלא יערבו עם השאר.
* רב פוסק כרבי שמעון שיש לשייר בעיר של רבים שלוש חצרות שבכל אחת מהן יש שני בתים ואז ניתן לערב את שאר העיר בעירוב אחד, ורבי יצחק פוסק שמספיק לשייר בית אחד העומד בחצר אחת.

דף ס עמוד ב
* בגמרא מובאות שתי אפשרויות לבאר את המקרה בו עסקה המשנה ("מי שהיה במזרח ואמר לבנו ערב לי במערב" וכו').
* לדעת רבי יהושע בן לוי: היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר - אין לו אלא חצי העיר, כלתה מדתו בסוף העיר - נעשית לו העיר כולה כד' אמות ומשלימין לו את השאר. (ולפי רש"י: רב אידי תמה על חילוק זה, ורבא תמה על דבריו).

דף סא עמוד א
* יש שתי גרסאות לנוסח המשנה שבסוף העמוד ("אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה" או "אין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה"), ורב נחמן מיישב את שתי הגרסאות.
* עיר שיושבת על שפת הנחל - אם יש לפניה דקה ארבע אמות (מחיצה ארבע אמות גובה על פני העיר כולה) מודדים לה משפת הנחל, ואם לאו אין מודדין לה אלא מפתח ביתו. (רב יוסף הביא הוכחה לדין זה מברייתא, אך הגמרא דוחה ראיה זו באופנים שונים).
* כלב שאינו עומד בעירו, אפילו שבע שנים אינו נובח.

דף סא עמוד ב
* הניח את עירובו בעיר חריבה - לדעת שמואל: אין לו ממקום עירובו אלא אלפיים אמה, לדעת רבי אלעזר: מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה (לדעת חכמים). (והגמרא מקשה ממשנה וברייתא על רבי אלעזר, ומתרצת).
* רבא פוסק כדעת חכמים (שאם הניח את עירובו בעיר סמוכה, העיר נידונית לו כארבע אמות בלבד) ולא כדעת רבי עקיבא, כי הלכה כדברי המיקל בעירובין.
* החל מפרק שישי, המתחיל בסוף עמוד זה, ועד סוף פרק תשיעי, עוסקות הסוגיות בעירובי חצרות ושיתופי מבואות.

דף סב עמוד א
* חכמים רצו למנוע מישראל לדור עם נכרי בחצר אחת, שמא ילמד מעשיו, ולכן גזרו שהנכרי אוסר על הישראל את ההוצאה מביתו לחצר עד שישכור ממנו את רשותו.
* עובד כוכבים חשוד על שפיכות דמים.
* השכירות מנכרי המתירה הוצאה מבית ישראל לחצר בשבת - נחלקו האמוראים אם צריכה להיות שכירות בריאה וחזקה או די בשכירות רעועה וחלשה.
* הנכרי חושש לכשפים בהשכרת רשותו לישראל לשבת.

דף סב עמוד ב
* אם הנכרי לא נמצא בביתו בשבת ולא עתיד לחזור בו ביום - אין הוא אוסר להכניס ולהוציא מביתו של הישראל לחצר.
* שמואל פסק הלכה כרבי אליעזר בן יעקב הסובר שאין הנכרי אוסר אלא כאשר דרים בחצר לפחות שני ישראלים.
* משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי.
* אסור להורות הלכה במקום רבו אפילו "ביעתא בכותחא".

דף סג עמוד א
* כל העמוד עוסק בדין הוראת הלכה לתלמיד במקום מגוריו של הרב.
* תלמיד חכם בודק סכין לשחוט בו הוא עצמו בהמה שלו ואין צריך להראות לרבו.
* להורות הלכה בכדי להפריש אדם ולמונעו מלעבור איסור, אפילו בפניו של רבו מותר, כי כל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב.
* להורות הלכה בפניו של רבו - אסור וחייב מיתה, שלא בפניו - אסור ואין חייב מיתה.
* כל המורה הלכה בפני רבו - ראוי להכישו נחש / נקרא חוטא / מורידין אותו מגדולתו / מת מן העולם בלא ולד.
* כל הנותן מתנותיו לכהן אחד (ואינו מחלקן בין מספר כהנים) - מביא רעב לעולם.

דף סג עמוד ב
* הטעם שיהושע מת בלא ולד - לדעת רבי לוי: בגלל שהורה הלכה בפני רבו, לדעת רבי אבא בר פפא: בגלל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה.
* כל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן - אסורין בתשמיש המטה.
* גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין.
* אסור לישון בחדר שאיש ואשתו שרויין בה.
* מבוי שדר בו נכרי שלא רוצה להשכיר את רשותו לישראלים הדרים שם (כדי שיהיה מותר להם להוציא למבוי) - לדעת אביי: יכולים הישראלים לבטל את רשותם במבוי לגבי אחד מהן, ואז אין הנכרי אוסר עליו.

דף סד עמוד א
* מבוי שדר בו נכרי שלא רוצה להשכיר את רשותו לישראלים הדרים שם (כדי שיהיה מותר להם להוציא למבוי) - רבא חולק על אביי (הסובר שיכולים הישראלים לבטל את רשותם במבוי לגבי אחד מהן, ואז אין הנכרי אוסר עליו) וסובר שהתקנה היא שישאל אחד הישראלים מהנכרי מקום בחצרו להניח שם חפץ כל שהוא ואז הוא יכול לתת עירוב עם בני המבוי.
* לדעת שמואל: שתה רביעית יין - אל יורה הלכה למעשה, ורב נחמן חולק.
* כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה - מאבד כבודה של תורה וסופה להשתכח ממנו.
* שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה.
* לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו.

דף סד עמוד ב
* קיום מצוה בדבר מסייע לקיומו בידו. (ולכן מי שהגיעו אליו נכסים בלא יגיעה, יעשה בחלק מהנכסים דבר מצוה, כדי שלא יפסיד אותם מפני עין הרע שיטילו בו אנשים).
* דרך מיל או שינה כל שהוא - מפיגין את היין ששתה קודם לכן.
* אסור לחלוף על פני אוכלים המוטלים בדרך מבלי להרימם.
* חמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה.
* ישנה מחלקת תנאים אם "פותחין בחרטה" (היינו: אם צריך החכם למצוא לנדר 'פתח' כדי להתירו או שיכול לעוקרו בלי שום טעם).
* בדורות האחרונים, שבנות ישראל פרוצות בכשפים, חולפים על פני אוכלים שלמים ואין מרימים אותם, כי יש לחשוש לכשפים.