דף לז עמוד א
* לדעת עולא: הברייתא של איו, בה מבואר שרבי יהודה סובר שאין ברירה, נדחית מפני המשנה שלנו, בה מבואר שרבי יהודה סובר שיש ברירה (ולדעתו כך גם דעת רבי יהודה בברייתא של "הלוקח יין מבין הכותים").
* הגמרא מקשה על דעת רבי יוסי הסובר בברייתא של "הלוקח יין מבין הכותים" שאין ברירה ממשנה במסכת קינין ממנה עולה שרבי יוסי סובר שיש ברירה, ומתרצת.
* לדעת רב חסדא: אין הקינין של מחוייבי קינין מתפרשות איזו תהיה לעולה ואיזו לחטאת אלא או בשעה שהבעלים קונים את העופות או בשעה שהכהן מולק את העופות.

דף לז עמוד ב
* הגמרא מקשה משתי ברייתות נוספות על דעת רבי יוסי (הסובר בברייתא של "הלוקח יין מבין הכותים" שאין ברירה), ומתרצת.
* רבא שאל את רב נחמן מי הוא התנא הסובר שאף בדיני דרבנן אין ברירה.
* הגמרא מקשה על סתירה בדעת רבי שמעון בדין ברירה, ומביאה שלושה תירוצים.

דף לח עמוד א
* שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה - לדעת רבי אליעזר: שתי קדושות נפרדות הם (ולכן ניתן לערב לכל יום באופן שונה), לדעת חכמים: ספק אם הם שתי קדושות (ולכן אם נאכל עירובו ביום הראשון לא יכול לסמוך עליו ביום השני) או קדושה אחת (ולכן לא ניתן לערב לכל יום באופן שונה).
* לדעת רבי אליעזר: אינו יכול לערב מיו"ט לשבת הסמוכה לו - משום הכנה.

דף לח עמוד ב
* בברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) נחלקו התנאים אם יו"ט ושבת הסמוכים זה לזה הם שתי קדושות או קדושה אחת או ספק.
* לדעת רב: הלכה כרבי אליעזר הסובר שיו"ט ושבת הסמוכים זה לזה הם שתי קדושות.
* שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה - ביצה שנולדה בזה אסורה בזה, ומבאר רבה שזה משום איסור הכנה, והגמרא מקשה ודנה בדבריו.
* לדעת רבה: צריך לערב במזון הראוי מבעוד יום בערב שבת.

דף לט עמוד א
* לדעת רב יהודה: שבת ויו"ט הסמוכים זה לזה - אין מערבים בפת ביום הראשון עבור היום השני באופן שלא עירב בה ליום הראשון, כי אין מערבים בתחילה מיו"ט לשבת משום הכנה.
* שני ימים טובים של ראש השנה - לדעת רבי יהודה: שתי קדושות נפרדות הן, לדעת רבי יוסי: קדושה אחת הן ונחשבים כיום אחד ארוך.

דף לט עמוד ב
* בברייתא מבואר כיצד מפרישים תרומות ומעשרות בשני ימים של ראש השנה לדעת רבי יהודה.
* שני ימים טובים של גלויות - למסקנת הגמרא, רבי יוסי מודה ששתי קדושות נפרדות הן [וכך פוסק רש"י להלכה, ובניגוד לפסיקה של בעל הלכות גדולות].

דף מ עמוד א
* דבר שהובא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה - מותר לישראל אחר.
* אסור ליהנות ממלאכת יום טוב (ואף ממלאכת יום טוב שני) מיד במוצאי יום טוב, אלא צריך להמתין בכדי שיעשו, ואין חילוק בזה בין בני תורה לשאינם בני תורה.
* הגמרא מביאה ספק אם צריך להוסיף ולהזכיר גם את ראש חדש בתפילת מוסף של ראש השנה.
* ראש השנה שחל להיות בשבת - בית שמאי אומרים: מתפלל עשר, ובית הלל אומרים: מתפלל תשע.

דף מ עמוד ב
* שבת שחל להיות בראש חודש או בחול המועד - נחלקו התנאים אם כולל ומזכיר את ראש חודש או חול המועד בברכה האמצעית או מזכיר אותם רק ביעלה ויבוא.
* הגמרא מכריעה להלכה שלא מזכירים את ראש חודש בתפילת מוסף של ראש השנה.
* הגמרא מכריעה להלכה שאומרים ברכת שהחיינו בראש השנה וביום הכיפורים.

דף מא עמוד א
* עולא פוסק כרבי יוסי (ולא כתנא קמא) שמשלימים תענית בערב שבת ומתענים עד הלילה.
* בדורו של רבן גמליאל נהגו כדעתו שלא משלימים תענית בערב שבת עד הלילה אלא אוכלים מבעוד יום.

דף מא עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה שהמתענים בערב שבת מתענים ומשלימים.
* המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מלמדת בתחילתה שאפילו הוצא אדם מתחומו בשבת בעל כרחו, אין לו שם אלא ארבע אמות בלבד.
* ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו (ולכן צריך לבקש עליהם רחמים): עובדי כוכבים ורוח רעה ודקדוקי עניות.
* ג' אין רואין פני גיהנם (ולכן צריך לקבל זאת באהבה): דקדוקי עניות וחולי מעיין ומי שיש לו נושים, ויש אומרים אף מי שיש לו אשה רעה.
* יצא מחוץ לתחום מרצונו והחזירוהו נכרים - אין לו אלא ד' אמות.
* במשנה נאמר ש"מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה (מחוץ לתחום) אין לו אלא ד' אמות", ופסק רבה שאם הוצרך לנקביו רשאי לצאת מחוץ לד' אמות, כי גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.
* לדעת רב פפא: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד - לא הפסידו את מקומן.

דף מב עמוד א
* פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו למקומם במזיד - הגמרא מוכיחה שהתנאים נחלקו אם מותרים באכילה.
* היה מהלך ואינו יודע תחום שבת - מהלך אלפים פסיעות בינוניות, וזו היא תחום שבת.
* שבת בבקעה והקיפוה נכרים מחיצה בשבת - לדעת רב נחמן בשם שמואל: מהלך אלפים אמה ומטלטל בכולה על ידי זריקה, ולדעת רב הונא ורבי חייא בר רב: מהלך אלפים אמה ומטלטל ד' אמות בלבד.

דף מב עמוד ב
* רב הונא מודה, שבמקרה שהיה מודד ובא וכלתה מדתו על שפת תקרה, מותר לטלטל בכל הבית על ידי זריקה.
* הגמרא דוחה את האפשרות שמחלוקת רב נחמן בשם שמואל ורב הונא היא מחלוקת התנאים שבתחילת הפרק.
* לדעת רב ושמואל: הלכה כרבן גמליאל בספינה (שמהלך את כולה), ונחלקו אם הלכה כמותו אף בדיר וסהר.

דף מג עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק נאמר "מעשה שבאו מפלנדרסין והפליגה ספינתם בים - רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה ר' יהושע ורבי עקיבא לא זזו מד' אמות" - והגמרא מבארת שהמחלוקת היא רק במקרה שהספינה עומדת במקומה, אך אם הספינה מהלכת הרי שלדעת כולם מותר להלך את כולה.
* הגמרא מסתפקת אם יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה.

דף מג עמוד ב
* לפני ביאת משיח בן דוד - יבוא אליהו לבשר על כך.
* מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח (של הכנת צרכי שבת), אך משיח כן יכול לבוא במועדים אלו (כי כשיבוא משיח כולם עבדים הם לישראל ויכינו להם צרכי שבת).
* לרבן גמליאל היתה שפופרת שהיה מביט וצופה בה אלפים אמה ביבשה וכנגדה אלפים בים.
* נחמיה בנו של רב חנילאי יצא בשבת אחת בטעות מחוץ לתחום, ורב נחמן התיר לעשות לו מחיצה של בני אדם כדי שיוכל להיכנס בחזרה, והגמרא מבררת את טעם ההיתר.

דף מד עמוד א
* רב נחמן בר יצחק מקשה על פסיקתו של רב נחמן (שבעמוד הקודם) שהתיר לעשות מחיצה של בני אדם בשבת (והגמרא דנה בעקבות כך לאורך כל העמוד ומתרצת).
* הברייתות נחלקו אם אפשר לעשות דופן לסוכה מאדם או כלים, והגמרא מביאה שלושה תירוצים ליישב את הסתירה (ודוחה את שני התירוצים הראשונים).

דף מד עמוד ב
* למסקנת הגמרא מותר לעשות מחיצה של בני אדם אם העומד שם לא יודע שלשם מחיצה העמידוהו שם.
* רבה ורב שימי בר חייא נחלקו בביאור המשנה ("מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח, אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא"), ושורש מחלוקתם הוא אם "הבלעת תחומין מילתא היא" או לא.

דף מה עמוד א
* במשנה בעמוד הקודם נאמר "כל היוצאים להציל חוזרין למקומן" - ורב מבאר שמותר לו לחזור רק עד אלפיים אמה, וכוונת ההיתר במשנה היא שמותר לו לחזור עם כלי הנשק שלו, ורב נחמן בר יצחק מבאר שמותר לו לחזור אף יותר מאלפיים אמה, וזה רק כאשר אומות העולם ניצחו.
* נכרים שצרו על עיירות ישראל - אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת, אם באו על עסקי ממון ולא באו על עיר הסמוכה לספר.

דף מה עמוד ב
* למסקנת הגמרא: רבי יוחנן בן נורי וחכמים נחלקו אם חפצי הפקר קונים שביתה או לא (ולכן נחלקו לגבי מי שישן בדרך ולא ידע שחשיכה אם יש לו אלפים אמה לכל רוח או אין לו אלא ארבע אמות).
* גשמים שירדו ביום טוב הרי הם כרגלי כל אדם, והגמרא מבררת את הטעם לכך.
* לדעת רבי אליעזר: כל העולם כולו ממי אוקיינוס הוא שותה.

דף מו עמוד א
* רבי יהושע בן לוי פסק הלכה כרבי יוחנן בן נורי (שמי שישן בדרך ולא ידע שחשיכה - יש לו אלפים אמה לכל רוח).
* רבי יהושע בן לוי פסק שהלכה כדברי המיקל בעירוב.
* הגמרא מביאה (בעמוד זה ובעמוד הבא) שלוש דעות לבאר מדוע רבי יהושע בן לוי היה צריך לפסוק את שני הפסקים הנ"ל ולא הסתפק רק בפסק השני.
* האמוראים מוכיחים שאפילו בדיני דרבנן יש הבדל בפסיקת ההלכה במחלוקת שבין יחיד מול יחיד לבין יחיד מול רבים.

דף מו עמוד ב
* הלכה כרבי עקיבא מחבירו, וכרבי יוסי מחבריו, וכרבי מחבירו. (ונחלקו האמוראים אם הלכה או מטין או נראין).
* רבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה, רבי יהודה ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי, רבי מאיר ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי.
* רבי יוסי ורבי שמעון - הלכה כרבי יוסי, רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה.
* לדעת רב משרשיא: כללי הפסיקה הללו לא נכונים (ובדף הבא יתבאר שכוונתו היא שאין כללים הללו מקובלים על כולם).

דף מז עמוד א
* בעמוד הקודם רב משרשיא טען שכללי הפסיקה שהובאו שם בשם רבי יוחנן אינם נכונים, והגמרא מנסה לברר לאורך כל העמוד מה המקור לדעתו.
* לדעת שמואל: הלכה כרבי מאיר בגזירותיו.
* מותר להיטמא בחוץ לארץ ובבית הפרס כדי לישא אשה וללמוד תורה (ולדעת רבי יהודה רק אם לא מוצא במקומו ממי ללמוד).

דף מז עמוד ב
* למסקנת הגמרא: רב משרשיא התכוון לומר שכללי הפסיקה שהובאו בדף הקודם לא מקובלים על דעת רב.
* לדעת שמואל: חפצי נכרי אין קונין שביתה לדעת חכמים החולקים על רבי יוחנן בן נורי (והרי הן כרגלי כל אדם ואם באו מחוץ לתחום לתוך העיר מותר להוליכן לכל רוח), ורבי יוחנן חולק וסובר שחפצי נכרי כן קונין שביתה.

דף מח עמוד א
* לדעת רבי חייא: צריך לעשות מחיצה של ברזל שלא יעברו מים של תחום זה לתוך תחום זה, ורבי יוסי ברבי חנינא סובר שמספיקה מחיצת קנים (כי "קל הוא שהקילו חכמים במים").
* מי שישן בדרך ולא ידע שחשיכה - הגמרא מבארת שלדעת חכמים יש לו ארבע אמות לכל רוח, ולדעת רבי יהודה יש לו ארבע אמות לרוח אחת בלבד. (המחלוקת היא לגבי הילוך, אך לגבי טלטול יש לו ארבע אמות לרוח אחת בלבד).
* הגמרא מבררת את המקור לכך שיש ארבע אמות למי שיצא מחוץ לתחום, ומסיקה שהארבע אמות נמדדות לפי אמת ידו של היוצא מתחומו.
* שלש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ועירבו שתים עם האמצעית - הגמרא מביאה שתי דעות מדוע במשנה (מה ע"ב) נאמר שהחיצונות אסורות זו עם זו.

דף מח עמוד ב
* חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים - בית שמאי אומרים: אין עירובן עירוב, ובית הלל אומרים: עירובן עירוב.
* הגמרא מקשה על שתי הדעות הנ"ל, ומתרצת.
* שלש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ועירבו שתי החיצונות עם האמצעית - לדעת רב: חכמים סוברים שהאמצעית אסורה עם החיצונות (שלא כרבי שמעון המתיר), אך החיצונות מותרות עם הפנימית.