דף צד עמוד א
* המוציא בהמה חיה ועוף חיים לרשות הרבים - לדעת חכמים: חייב, לדעת רבי נתן: פטור ("שהחי נושא את עצמו").
* רבא מבאר שיתכן שלדעת חכמים המוציא אדם חי לרשות הרבים - פטור.
* רבי נתן מודה שהמוציא בעל חי קשור או אדם קשור חייב.

דף צד עמוד ב
* רבי שמעון פוטר (משום מלאכה שאינה צריכה לגופה) אף במקרה שמוציא את המת לקוברו.
* כאשר יש בהוצאה צורך למוציא עצמו - רבי שמעון מחייב.
* גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ולכן מותר להוציא את המת לכרמלית.
* תלש שערה לבנה אחת מתוך שלוש שערות שהיו בנגע הבהרת - נחלקו רב נחמן ורב ששת אם חייב או פטור.
* חכמים מודים לרבי אליעזר שאם נוטל צפרניו בכלי חייב.
* רבי אליעזר מודה לחכמים שאם נוטל צפרנים של חבירו פטור.
* חכמים מודים לרבי אליעזר שהמלקט אפילו שערה לבנה אחת מתוך השחורות חייב, ודבר זה אף בחול אסור משום "לא ילבש גבר שמלת אשה".

דף צה עמוד א
* "ויבן ה' אלהים את הצלע" - מלמד שקלע הקב"ה את שערה של חוה והביאה אצל אדם הראשון.
* אשה לא תעביר בשבת סרק על פניה מפני שצובעת.
* חולב בשבת חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה.
* אמימר התיר לרבץ בשבת את הבתים בעיר מחוזא, כי בתי העיר מרוצפים ואין חשש שיבוא להשוות גומות.
* הרוצה לרבץ את ביתו בשבת - מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו.

דף צה עמוד ב
* לכל הדברים רבי שמעון מחשיב עציץ נקוב כתלוש, חוץ מלעניין הכשר זרעים (ולכן הם אינם מקבלים טומאה כשהם בעציץ נקוב).
* רבי שמעון מודה שכאשר ניקב העציץ בתחתיתו באופן שאין העציץ מחזיק כשיעור רביעית מן הנקב ולמטה - נחשב הכלי כמחובר לקרקע.
* רבא מפרט חמש מדות שנאמרו בכלי חרס שניקב (מפרט חמשה גדלים שונים של נקב ואת ההשלכה ההלכתית של כל גודל נקב ונקב).

דף צו עמוד א
* "אין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא" - אין חסים על שבר כלי, ולכן כאשר ניקב אפילו נקב קטן ("כמוציא משקה") זורקים אותו, ולכן אינו מקבל טומאה.
* רבי אליעזר חולק על דעת רבא (המובאת בעמוד הקודם) וסובר שכלי חרס שניקב כשיעור שיכול לצאת דרכו זית טהור מלקבל טומאה אף אם יחדו לקבל רימונים. (ע"פ תוס')
* פרק אחד עשר (פרק "הזורק"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני זריקה והושטה מרשות לרשות.

דף צו עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לאיסור הוצאה בשבת.
* הגמרא מבררת מה הנפקא מינה בין כל אב לתולדה שלו.
* הגמרא מבררת את המקור לאיסור זריקת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים ולאיסור העברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, ומסקנת הגמרא היא שדבר זה נלמד ממסורת ("גמרא גמירי לה").
* נחלקו הדעות איזו מלאכה עשה המקושש עצים במדבר: מעביר ארבע אמות ברשות הרבים או תולש או מעמר.
* לדעת איסי בן יהודה: יש מלאכה אחת שאם עשאה בשבת במזיד אין חייבים עליה מיתה.
* לדעת רבי עקיבא: המקושש זה צלפחד, ורבי יהודה בן בתירא חולק עליו.

דף צז עמוד א
* לדעת רבי יהודה בן בתירא: צלפחד היה מהחוטאים בחטא המעפילים, ובגלל זה נענש במיתה.
* ר"ת מבאר שהיתה להם בקבלה מנין גזירה שוה שבכל התורה (תוס').
* לדעת רבי עקיבא: אף אהרן נצטרע.
* החושד בכשרים - לוקה בגופו.
* מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות.
* "ויבלע מטה אהרן את מטותם" - נס בתוך נס.
* במשנה בתחילת הפרק נאמר שרבי עקיבא וחכמים חולקים מה דין הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע - לדעת רב המנונא מחלוקת זו היא רק בזורק למטה מעשרה טפחים ולדעת רבי אלעזר המחלוקת היא אף בזורק למעלה מעשרה טפחים.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שבפחות משלושה טפחים אומרים לבוד, והמסקנה היא שזה מהלכה למשה מסיני.
* הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד מקורה - רבי מחייב (אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה), וחכמים פוטרים.

דף צז עמוד ב
* הגמרא מקשה על דעתו הנ"ל של רבי, המחייב חטאת על תולדה אף אם עשאה בהעלם אחד עם האב שלה, מברייתא שממנה עולה להיפך.
* הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים קודם שנח - רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים, ולמסקנת הגמרא רבי יהודה מחייב אחת בלבד.
* נתכוון לזרוק חפץ ברשות הרבים שמונה אמות וזרק ארבע אמות, או נתכוון לזרוק ארבע אמות וזרק שמונה אמות - למסקנת הגמרא: אינו חייב.

דף צח עמוד א
* החידוש של הברייתא בסוף העמוד הקודם הוא ש"רשויות מצטרפות" (ולכן חייב משום מעביר ארבע אמות אף אם העביר שתי אמות ברשות הרבים אחת ושתי אמות ברשות הרבים אחרת) וכן שלא אומרים "קלוטה כמי שהונחה".
* המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה - פטור.
* העגלות שנשאו בהם את קרשי המשכן במדבר - תחתיהן וביניהן וצדיהן דינם כרשות הרבים.

דף צח עמוד ב
* קרשי המשכן - לדעת רבי יהודה: מלמטן עוביין אמה ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע, לדעת רבי נחמיה: כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלן עוביין אמה.
* הבריח התיכון - בנס היה עומד.
* הגמרא מבארת כיצד היו היריעות מונחות על גבי המשכן לדעת רבי יהודה ולדעת רבי נחמיה (שנחלקו בענין עובי הקרשים בראשם).
* למה משכן דומה? - לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה (=שולי בגדיה) מהלכין אחריה (וכך היתה היריעה נגררת בארץ).

דף צט עמוד א
* יריעות התחתונות - של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש, ועליונות - של מעשה עזים, וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות.
* העגלות שהיו נושאים בהם את קרשי המשכן - בין עגלה לעגלה שבצדה היה כמלא ארך עגלה (=חמש אמות).
* הגמרא מבררת את המקור לכך שדרך רשות הרבים צריך שתהיה רחבה שש עשרה אמה.
* עומק הבור וגובה חוליתה מצטרפים יחד לעשרה טפחים, ואז דין הבור כרשות היחיד.

דף צט עמוד ב
* הזורק מרשות הרבים לרשות היחיד דרך מקום פטור - רבה ורב יוסף ואביי סוברים שחייב, ורב מרדכי מפקפק בדבר.
* כותל ברשות הרבים, גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה, ובכותל זה הקיפו כרמלית ובכך עשו אותה רשות היחיד - הזורק מרשות הרבים ונח על גבי הכותל חייב.
* רבי יוחנן מסתפק מה הדין במקרה של "עקירת חפץ ועשיית מחיצה" בו זמנית, וכן במקרה של "הנחת חפץ וסילוק מחיצה" בו זמנית.

דף ק עמוד א
* לדעת אביי: בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה שמנה, וזרק לתוכה מחצלת - חייב, חילקה במחצלת - פטור.
* לדעת אביי: בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, מלאה מים וזרק לתוכה - חייב, מלאה פירות וזרק לתוכה - פטור.
* זרק חפץ ברשות הרבים למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא שבכותל הגבוה עשרה טפחים - רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרים.
* תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ארבע אמות וזרק חפץ מרשות הרבים ונח על גביו - חייב.
* לדעת חכמים (הסוברים שלא אומרים קלוטה כמי שהונחה): חפץ העובר תוך שלושה טפחים הסמוכים לקרקע צריך הנחה על גבי משהו כדי שיחשב מונח.

דף ק עמוד ב
* הילוך על ידי הדחק - נחשב להילוך, תשמיש על ידי הדחק - לא נחשב לתשמיש.
* שלוש דעות מובאות בגמרא לבאר מדוע המשנה הזכירה פעמיים "רקק".
* כיצד ימלא מים מהים כדי להכניסם לספינה? - לדעת רב הונא: מוציאין הימנה זיז כל שהוא וממלא, לדעת רב חסדא ורבה בר רב הונא: עושה מקום ארבעה וממלא. (ושורש מחלוקתם הוא אם עשרה טפחים של כרמלית נמדדים מקרקעית הים או מעל גבי המים).

דף קא עמוד א
* הגמרא מביאה הוכחה לכך שהוצאה על ידי כוחו בכרמלית לא גזרו.
* הגמרא מבארת את דיני הטלטול בספינות קטנות הקצרות מלטה עד כחודו של סכין ("ביצאתא דמישן").
* לדעת רבי יהודה אומרים "גוד אחית מחיצתא" וחכמים חולקים, אך מודים חכמים שכן אומרים "גוד אחית מחיצתא" במקרה שזו מחיצה שאין גדיים עוברים תחתיה.
* בקיעת דגים תחת דפנות הספינה אינה נחשבת לבקיעה שמחמתה אין לומר גוד אחית.

דף קא עמוד ב
* ספינות קשורות זו בזו (ולדעת שמואל: אף אם קשורות בחוט דק) - מערבין ומטלטלין מזו לזו.
* כל מחיצה שנעשית בשבת, בין בשוגג בין במזיד, נחשבת למחיצה.
* לדעת רב נחמן: קנסו חכמים שאסור לטלטל ארבע אמות בתוך מקום שהוקף בשבת במחיצה במזיד.
* קשר את הספינה בשלשלאות של ברזל - אם היתה השלשלת קשורה באוהל המת, נעשית השלשלת אבי אבות הטומאה כמת עצמו ("חרב הרי הוא כחלל"), והספינה הנוגעת בה נעשית אב טומאה.

דף קב עמוד א
* הזורק חפץ בשבת מרשות לרשות ונזכר לאחר שזרק ואין בידו לעצור את החפץ - פטור מקרבן, לדעת רבא ורב אשי בביאור המשנה (אלא שהם נחלקו אם ברישא של המשנה נשנו שני דינים או דין אחד).
* המעביר שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג - פטור, והזורק שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג - חייב.
* הזורק חפץ מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים, ונח החפץ בפי כלב או בפי כבשן, ולכך התכוון מראש - חייב (כי המחשבה שלו מחשיבה מקומות אלו כמקום שיש בו ארבעה טפחים).

דף קב עמוד ב
* פרק שנים עשר, המתחיל בתחילת העמוד, עוסק בביאור אבות מלאכות נוספות.
* במשנה נאמר שהבונה כל שהוא חייב, והגמרא מבררת איזה צורך יש לאדם בבנין כל שהוא ואיזה בנין כל שהוא היה במשכן.
* אין עניות במקום עשירות.
* המצדד את האבן בחלק התחתון של הבנין - חייב.
* המסתת את האבן - לדעת רב: חייב משום בונה, ולדעת שמואל: חייב משום מכה בפטיש.

דף קג עמוד א
* גם מי שחקק כלי שמכיל מידה קטנה בחתיכת עץ גדולה שאפשר לחקוק בה כלי שמכיל מידה גדולה יותר - חייב, ואע"פ שהוא בעצמו יוסיף ויחקוק בה עוד, כיון שיש אחרים שמקיימים כך את הכלי.
* הגמרא מבררת מדוע חייב על חרישה כל שהיא.
* אם כוונת התולש היתה לאכילה או להיסק אינו מתחייב עד שיתלוש בשיעורים האמורים בברייתא, ורק המתכוין לייפות את הקרקע חייב בשיעור כל שהוא (ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא רק באגם או גם בשדה שאינה אגם).
* מהמשנה בסוף העמוד ועד סוף הפרק עוסקות המשניות בדיני מלאכת כתיבה.
* במשנה נאמר שגם הכותב ביד שמאל חייב, והגמרא מבררת מדוע.

דף קג עמוד ב
* רבי יהודה (במשנה) סובר שעל שתי אותיות שוות מתוך תיבה גדולה פטור, ורבי יהודה משם רבן גמליאל (בברייתא) סובר שחייב.
* לדעת רבי שמעון אינו חייב על כתיבת שתי אותיות עד שיכתוב את המילה כולה שהתכוין לכתוב.
* מ"ם סתום שעשאו פתוח או מ"ם פתוח שעשאו סתום - נחלקו הדעות אם פסול או כשר.

דף קד עמוד א
* מ"ם וסמ"ך שבלוחות - בנס היו עומדין.
* מנצפ"ך - צופים אמרום.
* "אלה המצות" - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.
* הגמרא מביאה דברי אגדה ארוכים על ילדים קטנים שדרשו במשמעות של אותיות אל"ף בי"ת.
* "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" - בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו.
* האותיות שבמילה "שקר" קרובות (בסדר ה-א"ב) כי השקר מצוי, והאותיות שבמילה "אמת" רחוקות כי האמת אינה מצויה.
* לכל אות במילה "שקר" יש רגל אחת כי לשקר אין קיום, ולכל אות במילה "אמת" יש שתי רגליים כי האמת קיימת ועומדת לעד.

דף קד עמוד ב
* במשנה ובגמרא מבואר באיזה סוג סממנים מתחייב בכתיבתם בשבת.
* רבי אליעזר וחכמים נחלקו אם המסרט על בשרו חייב או פטור, ובגמרא מבואר טעם המחלוקת.
* כתב אות אחת סמוך לכתב - לדעת חכמים (במשנה) פטור, ולדעת רבי אליעזר חייב.
* הכותב כתב על גבי כתב - לדעת חכמים (במשנה) פטור, ולדעת רבי יהודה חייב.
* בברייתא נאמר שאם כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב, ונחלקו האמוראים אם זה רק לדעת רבי אליעזר או גם לדעת חכמים.
* כתב אות אחת בטבריה והלך וכתב עוד אות אחת בציפורי - חייב.
* אם נטל את גגו של האות ח' ועל ידי כך עשאו לשתי אותיות ז' - חייב.

דף קה עמוד א
* הגמרא מביאה מקורות לכתיבת נוטריקון מן התורה.
* רבן גמליאל וחכמים נחלקו אם אין "ידיעה לחצי שיעור" או יש.
* פרק שלשה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בשיעורי אבות המלאכות שבהכנת בגדים ובמלאכת הצידה.
* לדעת רבי אליעזר יש הבדל אם אורג בתחילת האריגה חוטים עבים או דקים לעניין השיעור המחייב באריגה (שתי חוטים או שלושה).
* הגמרא מבררת מדוע המשנה שנתה את הדינים "התופר ב' תפירות והקורע ע"מ לתפור ב' תפירות" על אף שהם כבר נשנו במשנה של אבות מלאכות.

דף קה עמוד ב
* מת שחייב אדם לקרוע עליו - הקריעה אינה נחשבת לקלקול אלא לתיקון, ואם קרע בשבת חייב.
* חכם שמת - הכל כקרוביו, הכל קורעין עליו, הכל חולצין עליו, הכל מברין עליו ברחבה.
* כל הבוכה על אדם כשר - מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה.
* העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע, הא למה זה דומה? לספר תורה שנשרף.
* המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה.
* כל המוריד דמעות על אדם כשר - הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו.
* כל המתעצל בהספדו של חכם - ראוי לקוברו בחייו / אינו מאריך ימים.