דף צא עמוד א
* כל העושה מעשה בסתם (שאינו חושב לצורך מסוים) - על דעת מחשבתו הראשונה הוא עושה מעשה זה.
* לדעת שמואל: רבי מאיר מחייב אף במוציא חטה אחת לזריעה.
* המשנה (בסוף העמוד הקודם) סוברת שאם הצניע אדם דבר בפחות משיעור הוצאתו, רק הוא חייב בהוצאתו וחבירו שהוציאו פטור - ושלא כדעת רבי שמעון בן אלעזר.
* רבא מסתפק בכמה אופני הוצאה שונים אם חייב או לא.
* רב נחמן מסתפק לגבי זריקה שעל ידה האוכלים מצטרפים לשיעור כביצה לטמא אחרים אם נחשבת גם שיש בה שיעור לענין מלאכת הוצאה בשבת.

דף צא עמוד ב
* אם זרק דבר לאוצר, אף שמקומו ניכר - ביטל את מחשבתו הראשונה שלצורכה הצניע.
* המשנה חולקת על דעת בן עזאי הסובר שאדם מהלך נידון כמי שעומד בדרך הליכתו (לענין דין הוצאה בשבת).
* חזקיה ורבי יוחנן נחלקו אם "אגד כלי לא שמיה אגד". (והגמרא מיישבת את המשנה לפי שתי הדעות).

דף צב עמוד א
* גם אביי ורבא נחלקו אם "אגד כלי שמיה אגד".
* לדעת רבי אלעזר: המוציא חפץ מרשות לרשות, ומעבירו בידו למעלה מעשרה טפחים באויר רשות הרבים - חייב.
* משה רבינו היה גבוה עשר אמות, ולדעת הראשונה בגמרא כך היה אף גובה שאר הלויים.
* כל משא הנישא במוטות - נושאים אותו כאשר שליש מגובהו הוא מלמעלה ושני שליש הוא מלמטה.
* אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה.
* למסקנת הגמרא: המוציא משוי על ראשו - פטור.

דף צב עמוד ב
* הגמרא דנה בחילוק שבין שני הדינים שבתחילת המשנה ("המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, לאחריו ובא לו לפניו חייב").
* למסקנת הגמרא: המתכוין להוציא לאחריו ובא לו לאחריו - דברי הכל חייב.
* כל מקום במשנה שנאמר "באמת" - הלכה היא.
* זה יכול להוציאו לבדו וזה יכול להוציאו לבד - רבי מאיר מחייב ור' יהודה ור' שמעון פוטרים, זה אינו יכול וזה אינו יכול - רבי יהודה ור' מאיר מחייבים ורבי שמעון פוטר, זה יכול וזה אינו יכול - דברי הכל חייב.

דף צג עמוד א
* הגמרא מבארת את המקורות למחלוקת רבי שמעון רבי יהודה ורבי מאיר שבסוף העמוד הקודם בענין שנים שהוציאוהו.
* בברייתא בסוף העמוד הקודם נאמר ש"זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב", ומבאר רב חסדא שהכוונה היא שזה שיכול חייב (ולא זה שאינו יכול, כי מסייע אין בו ממש).
* האמוראים מביאים מספר מקורות לכך ש"מסייע אין בו ממש".

דף צג עמוד ב
* בברייתא בסוף הדף הקודם נאמר ש"זה יכול וזה יכול רבי מאיר מחייב", ורב חסדא ורב המנונא נחלקו אם צריך שיעור לזה ושיעור לזה או שמספיק שיעור אחד לכולם.
* האמוראים מביאים ארבע הוכחות לכך שבמקרה הנ"ל מספיק שיעור אחד לכולם (וההוכחה האחרונה נדחית).
* המוציא אוכלין כשיעור: אם בכלי - חייב על האוכלין ופטור על הכלי, ואם היה כלי צריך לו - חייב אף על הכלי.
* ת"ק מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, ורבי שמעון פוטר.

דף צד עמוד א
* המוציא בהמה חיה ועוף חיים לרשות הרבים - לדעת חכמים: חייב, לדעת רבי נתן: פטור ("שהחי נושא את עצמו").
* רבא מבאר שיתכן שלדעת חכמים המוציא אדם חי לרשות הרבים - פטור.
* רבי נתן מודה שהמוציא בעל חי קשור או אדם קשור חייב.

דף צד עמוד ב
* רבי שמעון פוטר (משום מלאכה שאינה צריכה לגופה) אף במקרה שמוציא את המת לקוברו.
* כאשר יש בהוצאה צורך למוציא עצמו - רבי שמעון מחייב.
* גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ולכן מותר להוציא את המת לכרמלית.
* תלש שערה לבנה אחת מתוך שלוש שערות שהיו בנגע הבהרת - נחלקו רב נחמן ורב ששת אם חייב או פטור.
* חכמים מודים לרבי אליעזר שאם נוטל צפרניו בכלי חייב.
* רבי אליעזר מודה לחכמים שאם נוטל צפרנים של חבירו פטור.
* חכמים מודים לרבי אליעזר שהמלקט אפילו שערה לבנה אחת מתוך השחורות חייב, ודבר זה אף בחול אסור משום "לא ילבש גבר שמלת אשה".

דף צה עמוד א
* "ויבן ה' אלהים את הצלע" - מלמד שקלע הקב"ה את שערה של חוה והביאה אצל אדם הראשון.
* אשה לא תעביר בשבת סרק על פניה מפני שצובעת.
* חולב בשבת חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה.
* אמימר התיר לרבץ בשבת את הבתים בעיר מחוזא, כי בתי העיר מרוצפים ואין חשש שיבוא להשוות גומות.
* הרוצה לרבץ את ביתו בשבת - מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו.

דף צה עמוד ב
* לכל הדברים רבי שמעון מחשיב עציץ נקוב כתלוש, חוץ מלעניין הכשר זרעים (ולכן הם אינם מקבלים טומאה כשהם בעציץ נקוב).
* רבי שמעון מודה שכאשר ניקב העציץ בתחתיתו באופן שאין העציץ מחזיק כשיעור רביעית מן הנקב ולמטה - נחשב הכלי כמחובר לקרקע.
* רבא מפרט חמש מדות שנאמרו בכלי חרס שניקב (מפרט חמשה גדלים שונים של נקב ואת ההשלכה ההלכתית של כל גודל נקב ונקב).

דף צו עמוד א
* "אין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא" - אין חסים על שבר כלי, ולכן כאשר ניקב אפילו נקב קטן ("כמוציא משקה") זורקים אותו, ולכן אינו מקבל טומאה.
* רבי אליעזר חולק על דעת רבא (המובאת בעמוד הקודם) וסובר שכלי חרס שניקב כשיעור שיכול לצאת דרכו זית טהור מלקבל טומאה אף אם יחדו לקבל רימונים. (ע"פ תוס')
* פרק אחד עשר (פרק "הזורק"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני זריקה והושטה מרשות לרשות.

דף צו עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לאיסור הוצאה בשבת.
* הגמרא מבררת מה הנפקא מינה בין כל אב לתולדה שלו.
* הגמרא מבררת את המקור לאיסור זריקת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים ולאיסור העברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, ומסקנת הגמרא היא שדבר זה נלמד ממסורת ("גמרא גמירי לה").
* נחלקו הדעות איזו מלאכה עשה המקושש עצים במדבר: מעביר ארבע אמות ברשות הרבים או תולש או מעמר.
* לדעת איסי בן יהודה: יש מלאכה אחת שאם עשאה בשבת במזיד אין חייבים עליה מיתה.
* לדעת רבי עקיבא: המקושש זה צלפחד, ורבי יהודה בן בתירא חולק עליו.

דף צז עמוד א
* לדעת רבי יהודה בן בתירא: צלפחד היה מהחוטאים בחטא המעפילים, ובגלל זה נענש במיתה.
* ר"ת מבאר שהיתה להם בקבלה מנין גזירה שוה שבכל התורה (תוס').
* לדעת רבי עקיבא: אף אהרן נצטרע.
* החושד בכשרים - לוקה בגופו.
* מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות.
* "ויבלע מטה אהרן את מטותם" - נס בתוך נס.
* במשנה בתחילת הפרק נאמר שרבי עקיבא וחכמים חולקים מה דין הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע - לדעת רב המנונא מחלוקת זו היא רק בזורק למטה מעשרה טפחים ולדעת רבי אלעזר המחלוקת היא אף בזורק למעלה מעשרה טפחים.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שבפחות משלושה טפחים אומרים לבוד, והמסקנה היא שזה מהלכה למשה מסיני.
* הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד מקורה - רבי מחייב (אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה), וחכמים פוטרים.

דף צז עמוד ב
* הגמרא מקשה על דעתו הנ"ל של רבי, המחייב חטאת על תולדה אף אם עשאה בהעלם אחד עם האב שלה, מברייתא שממנה עולה להיפך.
* הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים קודם שנח - רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים, ולמסקנת הגמרא רבי יהודה מחייב אחת בלבד.
* נתכוון לזרוק חפץ ברשות הרבים שמונה אמות וזרק ארבע אמות, או נתכוון לזרוק ארבע אמות וזרק שמונה אמות - למסקנת הגמרא: אינו חייב.

דף צח עמוד א
* החידוש של הברייתא בסוף העמוד הקודם הוא ש"רשויות מצטרפות" (ולכן חייב משום מעביר ארבע אמות אף אם העביר שתי אמות ברשות הרבים אחת ושתי אמות ברשות הרבים אחרת) וכן שלא אומרים "קלוטה כמי שהונחה".
* המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה - פטור.
* העגלות שנשאו בהם את קרשי המשכן במדבר - תחתיהן וביניהן וצדיהן דינם כרשות הרבים.

דף צח עמוד ב
* קרשי המשכן - לדעת רבי יהודה: מלמטן עוביין אמה ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע, לדעת רבי נחמיה: כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלן עוביין אמה.
* הבריח התיכון - בנס היה עומד.
* הגמרא מבארת כיצד היו היריעות מונחות על גבי המשכן לדעת רבי יהודה ולדעת רבי נחמיה (שנחלקו בענין עובי הקרשים בראשם).
* למה משכן דומה? - לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה (=שולי בגדיה) מהלכין אחריה (וכך היתה היריעה נגררת בארץ).

דף צט עמוד א
* יריעות התחתונות - של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש, ועליונות - של מעשה עזים, וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות.
* העגלות שהיו נושאים בהם את קרשי המשכן - בין עגלה לעגלה שבצדה היה כמלא ארך עגלה (=חמש אמות).
* הגמרא מבררת את המקור לכך שדרך רשות הרבים צריך שתהיה רחבה שש עשרה אמה.
* עומק הבור וגובה חוליתה מצטרפים יחד לעשרה טפחים, ואז דין הבור כרשות היחיד.

דף צט עמוד ב
* הזורק מרשות הרבים לרשות היחיד דרך מקום פטור - רבה ורב יוסף ואביי סוברים שחייב, ורב מרדכי מפקפק בדבר.
* כותל ברשות הרבים, גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה, ובכותל זה הקיפו כרמלית ובכך עשו אותה רשות היחיד - הזורק מרשות הרבים ונח על גבי הכותל חייב.
* רבי יוחנן מסתפק מה הדין במקרה של "עקירת חפץ ועשיית מחיצה" בו זמנית, וכן במקרה של "הנחת חפץ וסילוק מחיצה" בו זמנית.

דף ק עמוד א
* לדעת אביי: בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה שמנה, וזרק לתוכה מחצלת - חייב, חילקה במחצלת - פטור.
* לדעת אביי: בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, מלאה מים וזרק לתוכה - חייב, מלאה פירות וזרק לתוכה - פטור.
* זרק חפץ ברשות הרבים למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא שבכותל הגבוה עשרה טפחים - רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרים.
* תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ארבע אמות וזרק חפץ מרשות הרבים ונח על גביו - חייב.
* לדעת חכמים (הסוברים שלא אומרים קלוטה כמי שהונחה): חפץ העובר תוך שלושה טפחים הסמוכים לקרקע צריך הנחה על גבי משהו כדי שיחשב מונח.

דף ק עמוד ב
* הילוך על ידי הדחק - נחשב להילוך, תשמיש על ידי הדחק - לא נחשב לתשמיש.
* שלוש דעות מובאות בגמרא לבאר מדוע המשנה הזכירה פעמיים "רקק".
* כיצד ימלא מים מהים כדי להכניסם לספינה? - לדעת רב הונא: מוציאין הימנה זיז כל שהוא וממלא, לדעת רב חסדא ורבה בר רב הונא: עושה מקום ארבעה וממלא. (ושורש מחלוקתם הוא אם עשרה טפחים של כרמלית נמדדים מקרקעית הים או מעל גבי המים).

דף קא עמוד א
* הגמרא מביאה הוכחה לכך שהוצאה על ידי כוחו בכרמלית לא גזרו.
* הגמרא מבארת את דיני הטלטול בספינות קטנות הקצרות מלטה עד כחודו של סכין ("ביצאתא דמישן").
* לדעת רבי יהודה אומרים "גוד אחית מחיצתא" וחכמים חולקים, אך מודים חכמים שכן אומרים "גוד אחית מחיצתא" במקרה שזו מחיצה שאין גדיים עוברים תחתיה.
* בקיעת דגים תחת דפנות הספינה אינה נחשבת לבקיעה שמחמתה אין לומר גוד אחית.

דף קא עמוד ב
* ספינות קשורות זו בזו (ולדעת שמואל: אף אם קשורות בחוט דק) - מערבין ומטלטלין מזו לזו.
* כל מחיצה שנעשית בשבת, בין בשוגג בין במזיד, נחשבת למחיצה.
* לדעת רב נחמן: קנסו חכמים שאסור לטלטל ארבע אמות בתוך מקום שהוקף בשבת במחיצה במזיד.
* קשר את הספינה בשלשלאות של ברזל - אם היתה השלשלת קשורה באוהל המת, נעשית השלשלת אבי אבות הטומאה כמת עצמו ("חרב הרי הוא כחלל"), והספינה הנוגעת בה נעשית אב טומאה.

דף קב עמוד א
* הזורק חפץ בשבת מרשות לרשות ונזכר לאחר שזרק ואין בידו לעצור את החפץ - פטור מקרבן, לדעת רבא ורב אשי בביאור המשנה (אלא שהם נחלקו אם ברישא של המשנה נשנו שני דינים או דין אחד).
* המעביר שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג - פטור, והזורק שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג - חייב.
* הזורק חפץ מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים, ונח החפץ בפי כלב או בפי כבשן, ולכך התכוון מראש - חייב (כי המחשבה שלו מחשיבה מקומות אלו כמקום שיש בו ארבעה טפחים).

דף קב עמוד ב
* פרק שנים עשר, המתחיל בתחילת העמוד, עוסק בביאור אבות מלאכות נוספות.
* במשנה נאמר שהבונה כל שהוא חייב, והגמרא מבררת איזה צורך יש לאדם בבנין כל שהוא ואיזה בנין כל שהוא היה במשכן.
* אין עניות במקום עשירות.
* המצדד את האבן בחלק התחתון של הבנין - חייב.
* המסתת את האבן - לדעת רב: חייב משום בונה, ולדעת שמואל: חייב משום מכה בפטיש.