דף פו עמוד א * לדעת רבי אלעזר בן עזריה: פולטת שכבת זרע ביום השלישי לשימושה - טהורה. (ויש שתי אפשרויות בגמרא אם גרסת המשנה היא "טהורה" וכדעתו, או שהגרסה היא "טמאה" ושלא כדעתו). * לדעת רבי ישמעאל: הפולטת ביום השלישי טמאה, ורק הפולטת ביום הרביעי טהורה. * לדעת רבי עקיבא: אם פלטה בתוך חמש עונות שלימות - טמאה. * ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום, אך אם היה בית אפל מותר, ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ומותר לו גם בבית שאינו אפל. דף פו עמוד ב * "לא מראש בסתר דברתי" - ולכן לא קיבלו את התורה בלילה. * לדעת חכמים: צריך שיעברו שש עונות כדי שהפולטת לא תיטמא. * שכבת זרע שיצאה מהאיש הרי היא טמאה כל זמן שהיא לחה. * שכבת זרע של ישראל במעי גויה ובמעי בהמה - רב פפא מסתפק מתי מסריחה וטהורה. * בששי בחדש סיון ניתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו. * לדעת כולם: בראש חודש סיון באו למדבר סיני, ובשבת ניתנה תורה לישראל.
דף פז עמוד א * מצות הגבלה ("השמרו לכם עלות בהר") נאמרה בפועל קודם למצות פרישה ("וקדשתם היום ומחר"), אע"פ שהיא כתובה בתורה לאחריה. * לאורך כל הדף הגמרא מביאה הוכחות לשיטות השונות שבמחלוקת חכמים ורבי יוסי שנחלקו אם עשרת הדברות נתנו בששי בחודש סיון או בשביעי בחודש. * ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו: הוסיף יום אחד מדעתו לימי הפרישה שקודם מתן תורה, ופירש מן האשה לגמרי, ושבר את הלוחות. * "אשר שברת" - יישר כחך ששיברת. דף פז עמוד ב * האמוראים נחלקו אם נצטוו במרה רק על איסור מלאכה בשבת או אף על תחומין. * לדעת חכמים חודש אייר של אותה שנה של יציאת מצרים היה חודש מעובר. * אותו יום שהוקם בו המשכן נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחדשים.
דף פח עמוד א * "ויתיצבו בתחתית ההר" - מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם, ואעפ"כ "הדור קבלוה בימי אחשורוש". * התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. * בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע - באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. * בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע - יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו. דף פח עמוד ב * עלובה כלה מזנה בתוך חופתה (כישראל כשעמדו בסיני ועשו העגל). * עלובין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". * כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות. * "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע אף על פי שמיצר ומימר לי דודי - בין שדי ילין. * כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. * כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל. * כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן. * בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להן: לקבל תורה בא וכו'.
דף פט עמוד א * מלאך המוות גילה למשה שהקטורת מצילה ממגיפה. * הגמרא ממשיכה להביא בעמוד זה מימרות של רבי יהושע בן לוי בנוגע למתן תורה. * אמר הקב"ה למשה: הואיל ומיעטת עצמך תקרא התורה על שמך, שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי". * רבי יהושע בן לוי מתאר כיצד השטן הטעה את ישראל לחשוב שמשה מת ולא ירד מהר סיני. * הגמרא מביאה דעות שונות מדוע הר סיני נקרא בשם זה, והמסקנה היא שנקרא כך בגלל שירדה שנאה לעכו"ם עליו (שלא קבלו בו תורה). דף פט עמוד ב * אמר להם הקב"ה לישראל: אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו - כשלג ילבינו. * הגמרא מביאה שתי דרשות על כך שלעתיד לבוא גאולת ישראל מחטאיהם תהיה תלויה בה' ולא באבות. * ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו. * שיעור חיוב הוצאת עצים בשבת הוא כדי לבשל כגרוגרת מביצה קלה (ולא כדי לעשות מהם שן של מפתח).
דף צ עמוד א * הגמרא מביאה שלושה פירושים ל"בורית" המוזכרת במשנה (בסוף העמוד הקודם), ודוחה את שני הפירושים הראשונים. * המשנה מביאה כמה דברים ששיעור ההוצאה שלהם הוא בכל שהוא, והגמרא מבארת לאלו דברים הם ראויים. * רבי יהודה מבאר את שמות התולעים שגורמים לרקב לדברים שונים. דף צ עמוד ב * המשנה והגמרא ממשיכים לפרט שיעורי הוצאה שונים. * הגמרא מבארת מה היא "צפורת כרמים" המוזכרת במשנה, ומבארת שעושים ממנה מאכל כדי לפתוח את הלב לדברי חכמה. * רב גער ברב כהנא שהיה מעביר מין חגב טהור ליד פיו מחשש שיאמרו שהוא אכל חגב חי. * רוב פרק עשירי, המתחיל בסוף עמוד זה, משלים את ביאור שיעורי ההוצאה שבפרקים הקודמים, וכן מבאר עניינים אחרים במלאכת הוצאה.
דף צא עמוד א * כל העושה מעשה בסתם (שאינו חושב לצורך מסוים) - על דעת מחשבתו הראשונה הוא עושה מעשה זה. * לדעת שמואל: רבי מאיר מחייב אף במוציא חטה אחת לזריעה. * המשנה (בסוף העמוד הקודם) סוברת שאם הצניע אדם דבר בפחות משיעור הוצאתו, רק הוא חייב בהוצאתו וחבירו שהוציאו פטור - ושלא כדעת רבי שמעון בן אלעזר. * רבא מסתפק בכמה אופני הוצאה שונים אם חייב או לא. * רב נחמן מסתפק לגבי זריקה שעל ידה האוכלים מצטרפים לשיעור כביצה לטמא אחרים אם נחשבת גם שיש בה שיעור לענין מלאכת הוצאה בשבת. דף צא עמוד ב * אם זרק דבר לאוצר, אף שמקומו ניכר - ביטל את מחשבתו הראשונה שלצורכה הצניע. * המשנה חולקת על דעת בן עזאי הסובר שאדם מהלך נידון כמי שעומד בדרך הליכתו (לענין דין הוצאה בשבת). * חזקיה ורבי יוחנן נחלקו אם "אגד כלי לא שמיה אגד". (והגמרא מיישבת את המשנה לפי שתי הדעות).
דף צב עמוד א * גם אביי ורבא נחלקו אם "אגד כלי שמיה אגד". * לדעת רבי אלעזר: המוציא חפץ מרשות לרשות, ומעבירו בידו למעלה מעשרה טפחים באויר רשות הרבים - חייב. * משה רבינו היה גבוה עשר אמות, ולדעת הראשונה בגמרא כך היה אף גובה שאר הלויים. * כל משא הנישא במוטות - נושאים אותו כאשר שליש מגובהו הוא מלמעלה ושני שליש הוא מלמטה. * אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה. * למסקנת הגמרא: המוציא משוי על ראשו - פטור. דף צב עמוד ב * הגמרא דנה בחילוק שבין שני הדינים שבתחילת המשנה ("המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, לאחריו ובא לו לפניו חייב"). * למסקנת הגמרא: המתכוין להוציא לאחריו ובא לו לאחריו - דברי הכל חייב. * כל מקום במשנה שנאמר "באמת" - הלכה היא. * זה יכול להוציאו לבדו וזה יכול להוציאו לבד - רבי מאיר מחייב ור' יהודה ור' שמעון פוטרים, זה אינו יכול וזה אינו יכול - רבי יהודה ור' מאיר מחייבים ורבי שמעון פוטר, זה יכול וזה אינו יכול - דברי הכל חייב.
דף צג עמוד א * הגמרא מבארת את המקורות למחלוקת רבי שמעון רבי יהודה ורבי מאיר שבסוף העמוד הקודם בענין שנים שהוציאוהו. * בברייתא בסוף העמוד הקודם נאמר ש"זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב", ומבאר רב חסדא שהכוונה היא שזה שיכול חייב (ולא זה שאינו יכול, כי מסייע אין בו ממש). * האמוראים מביאים מספר מקורות לכך ש"מסייע אין בו ממש". דף צג עמוד ב * בברייתא בסוף הדף הקודם נאמר ש"זה יכול וזה יכול רבי מאיר מחייב", ורב חסדא ורב המנונא נחלקו אם צריך שיעור לזה ושיעור לזה או שמספיק שיעור אחד לכולם. * האמוראים מביאים ארבע הוכחות לכך שבמקרה הנ"ל מספיק שיעור אחד לכולם (וההוכחה האחרונה נדחית). * המוציא אוכלין כשיעור: אם בכלי - חייב על האוכלין ופטור על הכלי, ואם היה כלי צריך לו - חייב אף על הכלי. * ת"ק מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, ורבי שמעון פוטר.
דף צד עמוד א * המוציא בהמה חיה ועוף חיים לרשות הרבים - לדעת חכמים: חייב, לדעת רבי נתן: פטור ("שהחי נושא את עצמו"). * רבא מבאר שיתכן שלדעת חכמים המוציא אדם חי לרשות הרבים - פטור. * רבי נתן מודה שהמוציא בעל חי קשור או אדם קשור חייב. דף צד עמוד ב * רבי שמעון פוטר (משום מלאכה שאינה צריכה לגופה) אף במקרה שמוציא את המת לקוברו. * כאשר יש בהוצאה צורך למוציא עצמו - רבי שמעון מחייב. * גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ולכן מותר להוציא את המת לכרמלית. * תלש שערה לבנה אחת מתוך שלוש שערות שהיו בנגע הבהרת - נחלקו רב נחמן ורב ששת אם חייב או פטור. * חכמים מודים לרבי אליעזר שאם נוטל צפרניו בכלי חייב. * רבי אליעזר מודה לחכמים שאם נוטל צפרנים של חבירו פטור. * חכמים מודים לרבי אליעזר שהמלקט אפילו שערה לבנה אחת מתוך השחורות חייב, ודבר זה אף בחול אסור משום "לא ילבש גבר שמלת אשה".
דף צה עמוד א * "ויבן ה' אלהים את הצלע" - מלמד שקלע הקב"ה את שערה של חוה והביאה אצל אדם הראשון. * אשה לא תעביר בשבת סרק על פניה מפני שצובעת. * חולב בשבת חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה. * אמימר התיר לרבץ בשבת את הבתים בעיר מחוזא, כי בתי העיר מרוצפים ואין חשש שיבוא להשוות גומות. * הרוצה לרבץ את ביתו בשבת - מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו. דף צה עמוד ב * לכל הדברים רבי שמעון מחשיב עציץ נקוב כתלוש, חוץ מלעניין הכשר זרעים (ולכן הם אינם מקבלים טומאה כשהם בעציץ נקוב). * רבי שמעון מודה שכאשר ניקב העציץ בתחתיתו באופן שאין העציץ מחזיק כשיעור רביעית מן הנקב ולמטה - נחשב הכלי כמחובר לקרקע. * רבא מפרט חמש מדות שנאמרו בכלי חרס שניקב (מפרט חמשה גדלים שונים של נקב ואת ההשלכה ההלכתית של כל גודל נקב ונקב).
דף צו עמוד א * "אין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא" - אין חסים על שבר כלי, ולכן כאשר ניקב אפילו נקב קטן ("כמוציא משקה") זורקים אותו, ולכן אינו מקבל טומאה. * רבי אליעזר חולק על דעת רבא (המובאת בעמוד הקודם) וסובר שכלי חרס שניקב כשיעור שיכול לצאת דרכו זית טהור מלקבל טומאה אף אם יחדו לקבל רימונים. (ע"פ תוס') * פרק אחד עשר (פרק "הזורק"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני זריקה והושטה מרשות לרשות. דף צו עמוד ב * הגמרא מבררת את המקור לאיסור הוצאה בשבת. * הגמרא מבררת מה הנפקא מינה בין כל אב לתולדה שלו. * הגמרא מבררת את המקור לאיסור זריקת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים ולאיסור העברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, ומסקנת הגמרא היא שדבר זה נלמד ממסורת ("גמרא גמירי לה"). * נחלקו הדעות איזו מלאכה עשה המקושש עצים במדבר: מעביר ארבע אמות ברשות הרבים או תולש או מעמר. * לדעת איסי בן יהודה: יש מלאכה אחת שאם עשאה בשבת במזיד אין חייבים עליה מיתה. * לדעת רבי עקיבא: המקושש זה צלפחד, ורבי יהודה בן בתירא חולק עליו.
דף צז עמוד א * לדעת רבי יהודה בן בתירא: צלפחד היה מהחוטאים בחטא המעפילים, ובגלל זה נענש במיתה. * ר"ת מבאר שהיתה להם בקבלה מנין גזירה שוה שבכל התורה (תוס'). * לדעת רבי עקיבא: אף אהרן נצטרע. * החושד בכשרים - לוקה בגופו. * מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות. * "ויבלע מטה אהרן את מטותם" - נס בתוך נס. * במשנה בתחילת הפרק נאמר שרבי עקיבא וחכמים חולקים מה דין הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע - לדעת רב המנונא מחלוקת זו היא רק בזורק למטה מעשרה טפחים ולדעת רבי אלעזר המחלוקת היא אף בזורק למעלה מעשרה טפחים. * הגמרא מבררת את המקור לכך שבפחות משלושה טפחים אומרים לבוד, והמסקנה היא שזה מהלכה למשה מסיני. * הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד מקורה - רבי מחייב (אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה), וחכמים פוטרים. דף צז עמוד ב * הגמרא מקשה על דעתו הנ"ל של רבי, המחייב חטאת על תולדה אף אם עשאה בהעלם אחד עם האב שלה, מברייתא שממנה עולה להיפך. * הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים קודם שנח - רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים, ולמסקנת הגמרא רבי יהודה מחייב אחת בלבד. * נתכוון לזרוק חפץ ברשות הרבים שמונה אמות וזרק ארבע אמות, או נתכוון לזרוק ארבע אמות וזרק שמונה אמות - למסקנת הגמרא: אינו חייב.
