דף פה עמוד א * חכמים היו בקיאים בכך שסתם ערוגה שזורעים בה חמשה מיני זרעים, צריכה להיות בת ששה טפחים, כדי שלא יהיה בהם משום כלאים (שבשיעור זה לא יונק הזרע האמצעי מהזרעים שבארבע רוחות ולא הם יונקים ממנו). * "אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ" - הכוונה היא שהיו בקיאין בישובה של ארץ (שידעו מה ראוי לנטוע בכל מקום בארץ). * ערוגה של ששה טפחים (שנאמר במשנה בסוף העמוד הקודם שניתן לזרוע בה חמשה מיני זרעונים) - צריך שיהיה תוכה ששה טפחים חוץ מגבוליה. * לדעת רב: הערוגה שעליה מדובר במשנה (בסוף העמוד הקודם) היא רק באופן שאין סביבה ערוגות נוספות ממינים אחרים. דף פה עמוד ב * רב סובר שאין היתר של "ראש תור" מתיר את היוצא מערוגה לערוגה. * לדעת שמואל: הערוגה שעליה מדובר במשנה (הנ"ל) היא אף בערוגה הנטועה בין ערוגות. (ולפי רש"י מחלוקת רב ושמואל היא האם חוששים "שמא ימלא את הקרנות"). * "הפקיע תלם אחד על פני כולה" - נחלקו רב ששת ורב אסי אם אסור או מותר. * רבי יוחנן מלמד כיצד יוכל אדם למלא כל גינתו במיני ירק שונים ללא חשש כלאים.
דף פו עמוד א * לדעת רבי אלעזר בן עזריה: פולטת שכבת זרע ביום השלישי לשימושה - טהורה. (ויש שתי אפשרויות בגמרא אם גרסת המשנה היא "טהורה" וכדעתו, או שהגרסה היא "טמאה" ושלא כדעתו). * לדעת רבי ישמעאל: הפולטת ביום השלישי טמאה, ורק הפולטת ביום הרביעי טהורה. * לדעת רבי עקיבא: אם פלטה בתוך חמש עונות שלימות - טמאה. * ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום, אך אם היה בית אפל מותר, ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ומותר לו גם בבית שאינו אפל. דף פו עמוד ב * "לא מראש בסתר דברתי" - ולכן לא קיבלו את התורה בלילה. * לדעת חכמים: צריך שיעברו שש עונות כדי שהפולטת לא תיטמא. * שכבת זרע שיצאה מהאיש הרי היא טמאה כל זמן שהיא לחה. * שכבת זרע של ישראל במעי גויה ובמעי בהמה - רב פפא מסתפק מתי מסריחה וטהורה. * בששי בחדש סיון ניתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו. * לדעת כולם: בראש חודש סיון באו למדבר סיני, ובשבת ניתנה תורה לישראל.
דף פז עמוד א * מצות הגבלה ("השמרו לכם עלות בהר") נאמרה בפועל קודם למצות פרישה ("וקדשתם היום ומחר"), אע"פ שהיא כתובה בתורה לאחריה. * לאורך כל הדף הגמרא מביאה הוכחות לשיטות השונות שבמחלוקת חכמים ורבי יוסי שנחלקו אם עשרת הדברות נתנו בששי בחודש סיון או בשביעי בחודש. * ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו: הוסיף יום אחד מדעתו לימי הפרישה שקודם מתן תורה, ופירש מן האשה לגמרי, ושבר את הלוחות. * "אשר שברת" - יישר כחך ששיברת. דף פז עמוד ב * האמוראים נחלקו אם נצטוו במרה רק על איסור מלאכה בשבת או אף על תחומין. * לדעת חכמים חודש אייר של אותה שנה של יציאת מצרים היה חודש מעובר. * אותו יום שהוקם בו המשכן נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחדשים.
דף פח עמוד א * "ויתיצבו בתחתית ההר" - מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם, ואעפ"כ "הדור קבלוה בימי אחשורוש". * התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. * בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע - באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. * בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע - יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו. דף פח עמוד ב * עלובה כלה מזנה בתוך חופתה (כישראל כשעמדו בסיני ועשו העגל). * עלובין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". * כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות. * "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע אף על פי שמיצר ומימר לי דודי - בין שדי ילין. * כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. * כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל. * כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן. * בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להן: לקבל תורה בא וכו'.
דף פט עמוד א * מלאך המוות גילה למשה שהקטורת מצילה ממגיפה. * הגמרא ממשיכה להביא בעמוד זה מימרות של רבי יהושע בן לוי בנוגע למתן תורה. * אמר הקב"ה למשה: הואיל ומיעטת עצמך תקרא התורה על שמך, שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי". * רבי יהושע בן לוי מתאר כיצד השטן הטעה את ישראל לחשוב שמשה מת ולא ירד מהר סיני. * הגמרא מביאה דעות שונות מדוע הר סיני נקרא בשם זה, והמסקנה היא שנקרא כך בגלל שירדה שנאה לעכו"ם עליו (שלא קבלו בו תורה). דף פט עמוד ב * אמר להם הקב"ה לישראל: אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו - כשלג ילבינו. * הגמרא מביאה שתי דרשות על כך שלעתיד לבוא גאולת ישראל מחטאיהם תהיה תלויה בה' ולא באבות. * ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו. * שיעור חיוב הוצאת עצים בשבת הוא כדי לבשל כגרוגרת מביצה קלה (ולא כדי לעשות מהם שן של מפתח).
דף צ עמוד א * הגמרא מביאה שלושה פירושים ל"בורית" המוזכרת במשנה (בסוף העמוד הקודם), ודוחה את שני הפירושים הראשונים. * המשנה מביאה כמה דברים ששיעור ההוצאה שלהם הוא בכל שהוא, והגמרא מבארת לאלו דברים הם ראויים. * רבי יהודה מבאר את שמות התולעים שגורמים לרקב לדברים שונים. דף צ עמוד ב * המשנה והגמרא ממשיכים לפרט שיעורי הוצאה שונים. * הגמרא מבארת מה היא "צפורת כרמים" המוזכרת במשנה, ומבארת שעושים ממנה מאכל כדי לפתוח את הלב לדברי חכמה. * רב גער ברב כהנא שהיה מעביר מין חגב טהור ליד פיו מחשש שיאמרו שהוא אכל חגב חי. * רוב פרק עשירי, המתחיל בסוף עמוד זה, משלים את ביאור שיעורי ההוצאה שבפרקים הקודמים, וכן מבאר עניינים אחרים במלאכת הוצאה.
דף צא עמוד א * כל העושה מעשה בסתם (שאינו חושב לצורך מסוים) - על דעת מחשבתו הראשונה הוא עושה מעשה זה. * לדעת שמואל: רבי מאיר מחייב אף במוציא חטה אחת לזריעה. * המשנה (בסוף העמוד הקודם) סוברת שאם הצניע אדם דבר בפחות משיעור הוצאתו, רק הוא חייב בהוצאתו וחבירו שהוציאו פטור - ושלא כדעת רבי שמעון בן אלעזר. * רבא מסתפק בכמה אופני הוצאה שונים אם חייב או לא. * רב נחמן מסתפק לגבי זריקה שעל ידה האוכלים מצטרפים לשיעור כביצה לטמא אחרים אם נחשבת גם שיש בה שיעור לענין מלאכת הוצאה בשבת. דף צא עמוד ב * אם זרק דבר לאוצר, אף שמקומו ניכר - ביטל את מחשבתו הראשונה שלצורכה הצניע. * המשנה חולקת על דעת בן עזאי הסובר שאדם מהלך נידון כמי שעומד בדרך הליכתו (לענין דין הוצאה בשבת). * חזקיה ורבי יוחנן נחלקו אם "אגד כלי לא שמיה אגד". (והגמרא מיישבת את המשנה לפי שתי הדעות).
דף צב עמוד א * גם אביי ורבא נחלקו אם "אגד כלי שמיה אגד". * לדעת רבי אלעזר: המוציא חפץ מרשות לרשות, ומעבירו בידו למעלה מעשרה טפחים באויר רשות הרבים - חייב. * משה רבינו היה גבוה עשר אמות, ולדעת הראשונה בגמרא כך היה אף גובה שאר הלויים. * כל משא הנישא במוטות - נושאים אותו כאשר שליש מגובהו הוא מלמעלה ושני שליש הוא מלמטה. * אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה. * למסקנת הגמרא: המוציא משוי על ראשו - פטור. דף צב עמוד ב * הגמרא דנה בחילוק שבין שני הדינים שבתחילת המשנה ("המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, לאחריו ובא לו לפניו חייב"). * למסקנת הגמרא: המתכוין להוציא לאחריו ובא לו לאחריו - דברי הכל חייב. * כל מקום במשנה שנאמר "באמת" - הלכה היא. * זה יכול להוציאו לבדו וזה יכול להוציאו לבד - רבי מאיר מחייב ור' יהודה ור' שמעון פוטרים, זה אינו יכול וזה אינו יכול - רבי יהודה ור' מאיר מחייבים ורבי שמעון פוטר, זה יכול וזה אינו יכול - דברי הכל חייב.
דף צג עמוד א * הגמרא מבארת את המקורות למחלוקת רבי שמעון רבי יהודה ורבי מאיר שבסוף העמוד הקודם בענין שנים שהוציאוהו. * בברייתא בסוף העמוד הקודם נאמר ש"זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב", ומבאר רב חסדא שהכוונה היא שזה שיכול חייב (ולא זה שאינו יכול, כי מסייע אין בו ממש). * האמוראים מביאים מספר מקורות לכך ש"מסייע אין בו ממש". דף צג עמוד ב * בברייתא בסוף הדף הקודם נאמר ש"זה יכול וזה יכול רבי מאיר מחייב", ורב חסדא ורב המנונא נחלקו אם צריך שיעור לזה ושיעור לזה או שמספיק שיעור אחד לכולם. * האמוראים מביאים ארבע הוכחות לכך שבמקרה הנ"ל מספיק שיעור אחד לכולם (וההוכחה האחרונה נדחית). * המוציא אוכלין כשיעור: אם בכלי - חייב על האוכלין ופטור על הכלי, ואם היה כלי צריך לו - חייב אף על הכלי. * ת"ק מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, ורבי שמעון פוטר.
דף צד עמוד א * המוציא בהמה חיה ועוף חיים לרשות הרבים - לדעת חכמים: חייב, לדעת רבי נתן: פטור ("שהחי נושא את עצמו"). * רבא מבאר שיתכן שלדעת חכמים המוציא אדם חי לרשות הרבים - פטור. * רבי נתן מודה שהמוציא בעל חי קשור או אדם קשור חייב. דף צד עמוד ב * רבי שמעון פוטר (משום מלאכה שאינה צריכה לגופה) אף במקרה שמוציא את המת לקוברו. * כאשר יש בהוצאה צורך למוציא עצמו - רבי שמעון מחייב. * גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ולכן מותר להוציא את המת לכרמלית. * תלש שערה לבנה אחת מתוך שלוש שערות שהיו בנגע הבהרת - נחלקו רב נחמן ורב ששת אם חייב או פטור. * חכמים מודים לרבי אליעזר שאם נוטל צפרניו בכלי חייב. * רבי אליעזר מודה לחכמים שאם נוטל צפרנים של חבירו פטור. * חכמים מודים לרבי אליעזר שהמלקט אפילו שערה לבנה אחת מתוך השחורות חייב, ודבר זה אף בחול אסור משום "לא ילבש גבר שמלת אשה".
דף צה עמוד א * "ויבן ה' אלהים את הצלע" - מלמד שקלע הקב"ה את שערה של חוה והביאה אצל אדם הראשון. * אשה לא תעביר בשבת סרק על פניה מפני שצובעת. * חולב בשבת חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה. * אמימר התיר לרבץ בשבת את הבתים בעיר מחוזא, כי בתי העיר מרוצפים ואין חשש שיבוא להשוות גומות. * הרוצה לרבץ את ביתו בשבת - מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו. דף צה עמוד ב * לכל הדברים רבי שמעון מחשיב עציץ נקוב כתלוש, חוץ מלעניין הכשר זרעים (ולכן הם אינם מקבלים טומאה כשהם בעציץ נקוב). * רבי שמעון מודה שכאשר ניקב העציץ בתחתיתו באופן שאין העציץ מחזיק כשיעור רביעית מן הנקב ולמטה - נחשב הכלי כמחובר לקרקע. * רבא מפרט חמש מדות שנאמרו בכלי חרס שניקב (מפרט חמשה גדלים שונים של נקב ואת ההשלכה ההלכתית של כל גודל נקב ונקב).
דף צו עמוד א * "אין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא" - אין חסים על שבר כלי, ולכן כאשר ניקב אפילו נקב קטן ("כמוציא משקה") זורקים אותו, ולכן אינו מקבל טומאה. * רבי אליעזר חולק על דעת רבא (המובאת בעמוד הקודם) וסובר שכלי חרס שניקב כשיעור שיכול לצאת דרכו זית טהור מלקבל טומאה אף אם יחדו לקבל רימונים. (ע"פ תוס') * פרק אחד עשר (פרק "הזורק"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני זריקה והושטה מרשות לרשות. דף צו עמוד ב * הגמרא מבררת את המקור לאיסור הוצאה בשבת. * הגמרא מבררת מה הנפקא מינה בין כל אב לתולדה שלו. * הגמרא מבררת את המקור לאיסור זריקת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים ולאיסור העברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, ומסקנת הגמרא היא שדבר זה נלמד ממסורת ("גמרא גמירי לה"). * נחלקו הדעות איזו מלאכה עשה המקושש עצים במדבר: מעביר ארבע אמות ברשות הרבים או תולש או מעמר. * לדעת איסי בן יהודה: יש מלאכה אחת שאם עשאה בשבת במזיד אין חייבים עליה מיתה. * לדעת רבי עקיבא: המקושש זה צלפחד, ורבי יהודה בן בתירא חולק עליו.
