דף פ עמוד א * הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך - חייב, כי כתיבתן זו היא הנחתן. * הוציא חצי גרוגרת אחת והניחה וקדם והגביהה וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת - פטור * הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה מעליה בתוך שלשה טפחים - חייב. * הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד - חייב, אך לדעת רבי יוסי אם הוציא לשתי רשויות פטור. דף פ עמוד ב * "אנפיקנון" זה הוא שמן זית שלא הביאה שליש, ולמה סכין אותו? שמשיר את השיער ומעדן הבשר. * בגמרא מובאים ארבעה פירושים לבאר מה הוא "אנדיפי" * רבי נחמיה דרש לחבריו במעשה מרכבה ויצאה צירעה מהכותל ועקצה אותו במצח. (לפי ביאור "מנחם משיב נפש"). * הגמרא מבארת את שיעור הוצאת קנה. * כל שיעורי שבת באוכלין לענין הוצאה וטחינה וקצירה - כגרוגרת.
דף פא עמוד א * כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע (ואינו מקבל טומאה), ולכן אם חיבר את שיני המנעול במנעול של דלת בנין לא מקבלים טומאה. * בגמרא מבואר שיעור אבנים של בית הכסא שמותר לטלטל בחצר ושמתחייבים על הוצאתם. * אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול, אך כלאחר יד מותר. * הברייתא מונה עשרה דברים המביאים את האדם לידי תחתוניות. דף פא עמוד ב * גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה (ולכן מותר להעלות את האבנים לגג אם עושה שם צרכיו כדי לנקות בהן את עצמו). * אסור לפנות בשדה ניר בשבת, שמא יטול צרור מלמעלה (מתל שיש בשדה) לקנח בו ויניחו למטה (בגומא שיש בשדה), ועובר בכך על מלאכת חורש. * צרור שעלו בו עשבים - מותר לקנח בה בשבת, והתולש ממנה בשבת - חייב חטאת. * אסור לקנח בחרס ביום חול ובשבת. (והגמרא מבארת את הטעמים לכך).
דף פב עמוד א * היו לפניו צרור וחרס או היו לפניו צרור ועשבים - נחלקו האמוראים במה מהם יקנח בשבת. * הנצרך לנקביו ואוכל - דומה לתנור שהסיקוהו על גב אפרו, וזו היא תחלת רוח זוהמא. * הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות - הגמרא מביאה ארבע דעות של אמוראים מה יעשה. * התנאים נחלקו באיזה שיעור חייבים על הוצאת חרס בשבת, והגמרא דנה בדבריהם. * המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מבררת את המקור לכך שעבודה זרה מטמאה במשא. דף פב עמוד ב * לדעת רבה: עבודה זרה מטמאה במשא לדעת כולם, ונחלקו רבי עקיבא וחכמים אם מטמאה באבן מסמא. * לדעת רבי אלעזר: עבודה זרה לא מטמאה באבן מסמא לדעת כולם, ונחלקו רבי עקיבא וחכמים אם עבודה זרה מטמאה במשא. * אבר שנחתך מנדה לא מטמא משום תורת אבר מן הנדה, ורב חמא בר גוריא הסתפק מה דין אבר שנחתך מעבודה זרה אם מטמא כדין עבודה זרה.
דף פג עמוד א * הגמרא מקשה משתי ברייתות על דעת רבה (שחלק בעמוד הקודם על רבי אלעזר וסובר שבין לחכמים ובין לרבי עקיבא עבודה זרה מטמאה בטומאת משא ומחלוקתם היא האם עבודה זרה מטמאה בטומאת אבן מסמא), ומתרצת. * הגמרא מבררת מהו האופן בו עבודה זרה (שהיא דבר דומם) מסיטה את האחרים. דף פג עמוד ב * עבודה זרה הפחותה משיעור כזית - נאסרת אם עבדו אותה, אך אין בה טומאת עבודה זרה. * המקור לכך שספינה לא מקבלת טומאה - לפי המשנה: מהפסוק "דרך אניה בלב ים", לדעת חנניה: מהיקש לשק. * לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ואפילו שעה אחת, שהרי כמה שנים נשנית משנה זו (של מסכת כלים שכתוב בה שספינת הירדן טמאה) בבית המדרש ולא נתגלה טעמה עד שבא רבי חנינא בן עקביא ופירשה. * לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפי' בשעת מיתה. * אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל".
דף פד עמוד א * רבא מחדש, שלדעת חנניא הסובר שספינה המיטלטלת מלאה מקבלת טומאה, היינו גם אם אינה מיטלטלת אלא על ידי שוורים. * הגמרא מביאה שתי דעות לביאור הברייתא "מדרס כלי חרס טהור ר' יוסי אומר אף הספינה" (הביאור הראשון נדחה). * המקור לכך שכלי חרס אינו נטמא במדרס - לדעת חזקיה: מהפסוק "ואיש אשר יגע במשכבו", ולדעת דבי רבי ישמעאל: מהפסוק "כמשכב נדתה יהיה לה".
דף פד עמוד ב * רש"י מבאר שהמקור לכלל ש"כל המיטמא במדרס מטמא טומאת מת" הוא מהקל וחומר שמובא בתחילת העמוד. * מפץ נטמא במדרס הזב למרות שאין לו טהרה במקוה בגלל שיש במינו של המפץ כלים שיש להם טהרה במקוה. * לדעת רבא המקור לכך שכלי חרס אינו נטמא במדרס הוא מהפסוק "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו". * הגמרא מבארת את דרשת המשנה (מהפסוק: "כי כארץ...") לכך שניתן לזרוע חמשה זרעונין בערוגת ששה טפחים (ד' על ד' רוחות הערוגה ואחת באמצע).
דף פה עמוד א * חכמים היו בקיאים בכך שסתם ערוגה שזורעים בה חמשה מיני זרעים, צריכה להיות בת ששה טפחים, כדי שלא יהיה בהם משום כלאים (שבשיעור זה לא יונק הזרע האמצעי מהזרעים שבארבע רוחות ולא הם יונקים ממנו). * "אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ" - הכוונה היא שהיו בקיאין בישובה של ארץ (שידעו מה ראוי לנטוע בכל מקום בארץ). * ערוגה של ששה טפחים (שנאמר במשנה בסוף העמוד הקודם שניתן לזרוע בה חמשה מיני זרעונים) - צריך שיהיה תוכה ששה טפחים חוץ מגבוליה. * לדעת רב: הערוגה שעליה מדובר במשנה (בסוף העמוד הקודם) היא רק באופן שאין סביבה ערוגות נוספות ממינים אחרים. דף פה עמוד ב * רב סובר שאין היתר של "ראש תור" מתיר את היוצא מערוגה לערוגה. * לדעת שמואל: הערוגה שעליה מדובר במשנה (הנ"ל) היא אף בערוגה הנטועה בין ערוגות. (ולפי רש"י מחלוקת רב ושמואל היא האם חוששים "שמא ימלא את הקרנות"). * "הפקיע תלם אחד על פני כולה" - נחלקו רב ששת ורב אסי אם אסור או מותר. * רבי יוחנן מלמד כיצד יוכל אדם למלא כל גינתו במיני ירק שונים ללא חשש כלאים.
דף פו עמוד א * לדעת רבי אלעזר בן עזריה: פולטת שכבת זרע ביום השלישי לשימושה - טהורה. (ויש שתי אפשרויות בגמרא אם גרסת המשנה היא "טהורה" וכדעתו, או שהגרסה היא "טמאה" ושלא כדעתו). * לדעת רבי ישמעאל: הפולטת ביום השלישי טמאה, ורק הפולטת ביום הרביעי טהורה. * לדעת רבי עקיבא: אם פלטה בתוך חמש עונות שלימות - טמאה. * ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום, אך אם היה בית אפל מותר, ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ומותר לו גם בבית שאינו אפל. דף פו עמוד ב * "לא מראש בסתר דברתי" - ולכן לא קיבלו את התורה בלילה. * לדעת חכמים: צריך שיעברו שש עונות כדי שהפולטת לא תיטמא. * שכבת זרע שיצאה מהאיש הרי היא טמאה כל זמן שהיא לחה. * שכבת זרע של ישראל במעי גויה ובמעי בהמה - רב פפא מסתפק מתי מסריחה וטהורה. * בששי בחדש סיון ניתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו. * לדעת כולם: בראש חודש סיון באו למדבר סיני, ובשבת ניתנה תורה לישראל.
דף פז עמוד א * מצות הגבלה ("השמרו לכם עלות בהר") נאמרה בפועל קודם למצות פרישה ("וקדשתם היום ומחר"), אע"פ שהיא כתובה בתורה לאחריה. * לאורך כל הדף הגמרא מביאה הוכחות לשיטות השונות שבמחלוקת חכמים ורבי יוסי שנחלקו אם עשרת הדברות נתנו בששי בחודש סיון או בשביעי בחודש. * ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו: הוסיף יום אחד מדעתו לימי הפרישה שקודם מתן תורה, ופירש מן האשה לגמרי, ושבר את הלוחות. * "אשר שברת" - יישר כחך ששיברת. דף פז עמוד ב * האמוראים נחלקו אם נצטוו במרה רק על איסור מלאכה בשבת או אף על תחומין. * לדעת חכמים חודש אייר של אותה שנה של יציאת מצרים היה חודש מעובר. * אותו יום שהוקם בו המשכן נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחדשים.
דף פח עמוד א * "ויתיצבו בתחתית ההר" - מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם, ואעפ"כ "הדור קבלוה בימי אחשורוש". * התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. * בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע - באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. * בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע - יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו. דף פח עמוד ב * עלובה כלה מזנה בתוך חופתה (כישראל כשעמדו בסיני ועשו העגל). * עלובין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". * כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות. * "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע אף על פי שמיצר ומימר לי דודי - בין שדי ילין. * כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. * כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל. * כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן. * בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להן: לקבל תורה בא וכו'.
דף פט עמוד א * מלאך המוות גילה למשה שהקטורת מצילה ממגיפה. * הגמרא ממשיכה להביא בעמוד זה מימרות של רבי יהושע בן לוי בנוגע למתן תורה. * אמר הקב"ה למשה: הואיל ומיעטת עצמך תקרא התורה על שמך, שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי". * רבי יהושע בן לוי מתאר כיצד השטן הטעה את ישראל לחשוב שמשה מת ולא ירד מהר סיני. * הגמרא מביאה דעות שונות מדוע הר סיני נקרא בשם זה, והמסקנה היא שנקרא כך בגלל שירדה שנאה לעכו"ם עליו (שלא קבלו בו תורה). דף פט עמוד ב * אמר להם הקב"ה לישראל: אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו - כשלג ילבינו. * הגמרא מביאה שתי דרשות על כך שלעתיד לבוא גאולת ישראל מחטאיהם תהיה תלויה בה' ולא באבות. * ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו. * שיעור חיוב הוצאת עצים בשבת הוא כדי לבשל כגרוגרת מביצה קלה (ולא כדי לעשות מהם שן של מפתח).
דף צ עמוד א * הגמרא מביאה שלושה פירושים ל"בורית" המוזכרת במשנה (בסוף העמוד הקודם), ודוחה את שני הפירושים הראשונים. * המשנה מביאה כמה דברים ששיעור ההוצאה שלהם הוא בכל שהוא, והגמרא מבארת לאלו דברים הם ראויים. * רבי יהודה מבאר את שמות התולעים שגורמים לרקב לדברים שונים. דף צ עמוד ב * המשנה והגמרא ממשיכים לפרט שיעורי הוצאה שונים. * הגמרא מבארת מה היא "צפורת כרמים" המוזכרת במשנה, ומבארת שעושים ממנה מאכל כדי לפתוח את הלב לדברי חכמה. * רב גער ברב כהנא שהיה מעביר מין חגב טהור ליד פיו מחשש שיאמרו שהוא אכל חגב חי. * רוב פרק עשירי, המתחיל בסוף עמוד זה, משלים את ביאור שיעורי ההוצאה שבפרקים הקודמים, וכן מבאר עניינים אחרים במלאכת הוצאה.
דף צא עמוד א * כל העושה מעשה בסתם (שאינו חושב לצורך מסוים) - על דעת מחשבתו הראשונה הוא עושה מעשה זה. * לדעת שמואל: רבי מאיר מחייב אף במוציא חטה אחת לזריעה. * המשנה (בסוף העמוד הקודם) סוברת שאם הצניע אדם דבר בפחות משיעור הוצאתו, רק הוא חייב בהוצאתו וחבירו שהוציאו פטור - ושלא כדעת רבי שמעון בן אלעזר. * רבא מסתפק בכמה אופני הוצאה שונים אם חייב או לא. * רב נחמן מסתפק לגבי זריקה שעל ידה האוכלים מצטרפים לשיעור כביצה לטמא אחרים אם נחשבת גם שיש בה שיעור לענין מלאכת הוצאה בשבת. דף צא עמוד ב * אם זרק דבר לאוצר, אף שמקומו ניכר - ביטל את מחשבתו הראשונה שלצורכה הצניע. * המשנה חולקת על דעת בן עזאי הסובר שאדם מהלך נידון כמי שעומד בדרך הליכתו (לענין דין הוצאה בשבת). * חזקיה ורבי יוחנן נחלקו אם "אגד כלי לא שמיה אגד". (והגמרא מיישבת את המשנה לפי שתי הדעות).
