דף עד עמוד א * כל מלאכה שהיתה במשכן, אף שיש עמה מלאכה אחרת שנעשתה במשכן והיא דומה לה, מנו אותה כשני אבות מלאכה. * בברייתא נאמר: "היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת" - וחמשה אמוראים נחלקו בביאור הברייתא. * לדעת חזקיה: הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן - חייב. דף עד עמוד ב * החותך תרדים לחתיכות דקות, והמבקע עצים לחתיכות דקות - חייב משום טוחן. * התנא של המשנה (של ל"ט אבות מלאכה) פירט את המלאכות לפי סדר עשיית הפת ("סידורא דפת"), ולכן במקום "בישול" שנה "אופה". * מי שהשליך יתד לח לתנור חם על מנת לייבשו - חייב משום מבשל. * מי שהתיך זפת - חייב משום מבשל. * הגמרא מביאה כמה אופנים שחייבים בהם כמה חטאות על מעשה אחד. * הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת - לדעת רבי יוחנן חייב שלוש חטאות, ולדעת רב כהנא פטור. * הגמרא מבררת היכן היו במשכן מלאכת קושר ומלאכת מתיר ומלאכת הקורע על מנת לתפור.
דף עה עמוד א * המותח חוט של תפירה בשבת - חייב חטאת. * הלומד דבר אחד מן המגוש (=מין הממשיכו לעבודה זרה) - חייב מיתה. * היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב - אסור לספר הימנו. * מצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות. * לדעת חכמים: אין דישה אלא לגדולי קרקע, ורבי יהודה חולק וסובר שפציעה בכלל דישה ולכן הפוצע חלזון חייב. דף עה עמוד ב * השוחט חייב משום נטילת נשמה לדעת שמואל, ורב סובר שחייב אף משום צובע. * מולח היינו מעבד, ולכן יש להוציא אחד מהם מרשימת ל"ט אבות מלאכה ובמקום זה יש להוסיף את המשרטט. * האמוראים נחלקו אם יש עיבוד באוכלין, ולכן נחלקו אם חייב כאשר מולח בשר (כשמולחו הרבה). * כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים - פטור, מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים - חייב. * כל דבר שיש בו גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש. * המשנה (בדף עג עמוד א) חולקת על רבי אליעזר וסוברת שהעובר בשוגג על אב ותולדה שלו חייב רק חטאת אחת. * המשנה חולקת על רבי שמעון וסוברת שדבר העשוי לצורך בני אדם ויש בו שיעור שראוי להצניעו לרוב בני אדם אסור בהוצאה אף לעשיר שאין שיעור זה חשוב אצלו.
דף עו עמוד א * המשנה (בסוף העמוד הקודם) חולקת על רבי שמעון בן אלעזר וסוברת שכל שאינו מין העשוי לצורך האדם, והצניעו אדם אחד, הוא מתחייב על הוצאתו ואחרים פטורים. * רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו אם אכילה על ידי הדחק נחשבת לאכילה (ולכן נחלקו מה הדין אם הוציא בשבת אוכל שאינו ראוי לפרה אלא על ידי הדחק). * דברים שאין שיעורם שוה - מצטרפים זה עם זה לשיעור הקל (לשיעור הוצאה בשבת ולשיעור טומאה) רק אם יש מקרים שרגילים בהם לצרפם יחד. דף עו עמוד ב * המוציא אוכלם בשבת - חייב אם יש בהם שיעור כגרוגרת, ומצטרפים כל מאכלי אדם זה עם זה לשיעור כגרוגרת (חוץ ממקרים בודדים המפורטים במשנה ובגמרא). * פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, מבאר עבור דברים שונים את השיעור המחייב על הוצאתם מרשות לרשות בשבת. * שיעור יין חי שחייבים על הוצאתו בשבת הוא כדי מזיגת כוס שמברכים עליו ברכת המזון.
דף עז עמוד א * לדעת רבא: שיעור הוצאת יין הוא רובע רביעית, כדי שכשימזגנו יעמוד על רביעית, ולדעת אביי: זו שיעורו, אף אם לא יהא בו רביעית לאחר המזיגה. * יין קרוש - שיעור החיוב לעניין הוצאתו בשבת הוא כזית (לדעת רבי נתן). * רב יוסף סובר שלדעת רבי נתן ורבי יוסי ברבי יהודה רביעית דבר לח שנקרש יש בו כזית, אך אביי מפקפק בדבריו. * הגמרא (בסוף בעמוד ובתחילת העמוד הבא) מתלבטת לגבי ארבעה מילים שונות האם הגרסה הנכונה שלהן היא באל"ף או בעי"ן. דף עז עמוד ב * כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה. * הברייתא מפרטת חמשה דברים בהם אימת החלש על הגיבור (אימת מפגיע על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת סממית על העקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כילבית על לויתן). * הגמרא מספרת על שאלות ששאל רבי זירא את רב יהודה - שאלות בעניין טבע העולם ושאלות על מקורן של כמה מילים ארמיות. * דג ונחש וחזיר - כל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה. * לדעת רבי ינאי: שיעור החיוב של הוצאת שמן בשבת הוא כדי לסוך בו אבר קטן של קטן בן יומו.
דף עח עמוד א * כל דבר שיש לו שימוש שכיח ושימוש שאינו שכיח - הלכו חכמים אחר השימוש השכיח ואמרו שזהו השיעור שחייבים על הוצאתו בשבת. * נחלקו התנאים מהו השיעור המחייב בהוצאת דם בשבת: רביעית / כדי לכחול בעין אחת / כדי לכחול בו עין אחת. * שופכים ראויים לגבל בהם את הטיט ולכן מתחייב על הוצאתם בשבת בשיעור רביעית. דף עח עמוד ב * במשנה (המתחילה בסוף העמוד הקודם) ובברייתא מפורטים השיעורים המחייבים על הוצאה מרשות לרשות בשבת של דברים נוספים. * השיעור המחייב בהוצאת נייר הוא שיעור של שתי אותיות של קשר מוכסין. * המוציא קשר מוכסין לאחר שהראהו למוכס - לדעת ת"ק: פטור, ולדעת רבי יהודה: חייב. * בברייתא מובא שנחלקו ת"ק ורבי יהודה לגבי דינו של המוציא שטר חוב לאחר שפרעו, ובגמרא מובאים ארבעה הסברים לביאור המקרה וטעם המחלוקת.
דף עט עמוד א * המוציא עור מעובד, המוציא עור שאינו מעובד ועומד לעבדו, המוציא עור שאינו מעובד ולא עומד לעבדו - לדעת רב נחמן: השיעור להתחייב על הוצאתו הוא כדי לעשות ממנו תיק לקמיע. * עור לח מיד לאחר שהופשט מהבהמה ואינו ראוי לעיבוד - השיעור להתחייב על הוצאתו הוא כדי לצור משקולת קטנה. * עור שבישלו ברותחים - השיעור להתחייב על הוצאתו הוא חמשה טפחים על חמשה טפחים. דף עט עמוד ב * שיעור הוצאת דוכסוסטוס הוא כדי לכתוב עליו מזוזה, ושיעור הוצאת קלף הוא כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל. * לדעת רב ע"פ תחילת הסוגיה: דוכסוסטוס כשר לכתיבת תפילין (כמו קלף). * לדעת רב ע"פ סיום הסוגיה: קלף כשר לכתיבת מזוזה (כמו דוכסוסטוס), אך דוכסוסטוס לא כשר לכתיבת תפילין.
דף פ עמוד א * הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך - חייב, כי כתיבתן זו היא הנחתן. * הוציא חצי גרוגרת אחת והניחה וקדם והגביהה וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת - פטור * הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה מעליה בתוך שלשה טפחים - חייב. * הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד - חייב, אך לדעת רבי יוסי אם הוציא לשתי רשויות פטור. דף פ עמוד ב * "אנפיקנון" זה הוא שמן זית שלא הביאה שליש, ולמה סכין אותו? שמשיר את השיער ומעדן הבשר. * בגמרא מובאים ארבעה פירושים לבאר מה הוא "אנדיפי" * רבי נחמיה דרש לחבריו במעשה מרכבה ויצאה צירעה מהכותל ועקצה אותו במצח. (לפי ביאור "מנחם משיב נפש"). * הגמרא מבארת את שיעור הוצאת קנה. * כל שיעורי שבת באוכלין לענין הוצאה וטחינה וקצירה - כגרוגרת.
דף פא עמוד א * כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע (ואינו מקבל טומאה), ולכן אם חיבר את שיני המנעול במנעול של דלת בנין לא מקבלים טומאה. * בגמרא מבואר שיעור אבנים של בית הכסא שמותר לטלטל בחצר ושמתחייבים על הוצאתם. * אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול, אך כלאחר יד מותר. * הברייתא מונה עשרה דברים המביאים את האדם לידי תחתוניות. דף פא עמוד ב * גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה (ולכן מותר להעלות את האבנים לגג אם עושה שם צרכיו כדי לנקות בהן את עצמו). * אסור לפנות בשדה ניר בשבת, שמא יטול צרור מלמעלה (מתל שיש בשדה) לקנח בו ויניחו למטה (בגומא שיש בשדה), ועובר בכך על מלאכת חורש. * צרור שעלו בו עשבים - מותר לקנח בה בשבת, והתולש ממנה בשבת - חייב חטאת. * אסור לקנח בחרס ביום חול ובשבת. (והגמרא מבארת את הטעמים לכך).
דף פב עמוד א * היו לפניו צרור וחרס או היו לפניו צרור ועשבים - נחלקו האמוראים במה מהם יקנח בשבת. * הנצרך לנקביו ואוכל - דומה לתנור שהסיקוהו על גב אפרו, וזו היא תחלת רוח זוהמא. * הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות - הגמרא מביאה ארבע דעות של אמוראים מה יעשה. * התנאים נחלקו באיזה שיעור חייבים על הוצאת חרס בשבת, והגמרא דנה בדבריהם. * המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מבררת את המקור לכך שעבודה זרה מטמאה במשא. דף פב עמוד ב * לדעת רבה: עבודה זרה מטמאה במשא לדעת כולם, ונחלקו רבי עקיבא וחכמים אם מטמאה באבן מסמא. * לדעת רבי אלעזר: עבודה זרה לא מטמאה באבן מסמא לדעת כולם, ונחלקו רבי עקיבא וחכמים אם עבודה זרה מטמאה במשא. * אבר שנחתך מנדה לא מטמא משום תורת אבר מן הנדה, ורב חמא בר גוריא הסתפק מה דין אבר שנחתך מעבודה זרה אם מטמא כדין עבודה זרה.
דף פג עמוד א * הגמרא מקשה משתי ברייתות על דעת רבה (שחלק בעמוד הקודם על רבי אלעזר וסובר שבין לחכמים ובין לרבי עקיבא עבודה זרה מטמאה בטומאת משא ומחלוקתם היא האם עבודה זרה מטמאה בטומאת אבן מסמא), ומתרצת. * הגמרא מבררת מהו האופן בו עבודה זרה (שהיא דבר דומם) מסיטה את האחרים. דף פג עמוד ב * עבודה זרה הפחותה משיעור כזית - נאסרת אם עבדו אותה, אך אין בה טומאת עבודה זרה. * המקור לכך שספינה לא מקבלת טומאה - לפי המשנה: מהפסוק "דרך אניה בלב ים", לדעת חנניה: מהיקש לשק. * לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ואפילו שעה אחת, שהרי כמה שנים נשנית משנה זו (של מסכת כלים שכתוב בה שספינת הירדן טמאה) בבית המדרש ולא נתגלה טעמה עד שבא רבי חנינא בן עקביא ופירשה. * לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפי' בשעת מיתה. * אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל".
דף פד עמוד א * רבא מחדש, שלדעת חנניא הסובר שספינה המיטלטלת מלאה מקבלת טומאה, היינו גם אם אינה מיטלטלת אלא על ידי שוורים. * הגמרא מביאה שתי דעות לביאור הברייתא "מדרס כלי חרס טהור ר' יוסי אומר אף הספינה" (הביאור הראשון נדחה). * המקור לכך שכלי חרס אינו נטמא במדרס - לדעת חזקיה: מהפסוק "ואיש אשר יגע במשכבו", ולדעת דבי רבי ישמעאל: מהפסוק "כמשכב נדתה יהיה לה".
דף פד עמוד ב * רש"י מבאר שהמקור לכלל ש"כל המיטמא במדרס מטמא טומאת מת" הוא מהקל וחומר שמובא בתחילת העמוד. * מפץ נטמא במדרס הזב למרות שאין לו טהרה במקוה בגלל שיש במינו של המפץ כלים שיש להם טהרה במקוה. * לדעת רבא המקור לכך שכלי חרס אינו נטמא במדרס הוא מהפסוק "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו". * הגמרא מבארת את דרשת המשנה (מהפסוק: "כי כארץ...") לכך שניתן לזרוע חמשה זרעונין בערוגת ששה טפחים (ד' על ד' רוחות הערוגה ואחת באמצע).
דף פה עמוד א * חכמים היו בקיאים בכך שסתם ערוגה שזורעים בה חמשה מיני זרעים, צריכה להיות בת ששה טפחים, כדי שלא יהיה בהם משום כלאים (שבשיעור זה לא יונק הזרע האמצעי מהזרעים שבארבע רוחות ולא הם יונקים ממנו). * "אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ" - הכוונה היא שהיו בקיאין בישובה של ארץ (שידעו מה ראוי לנטוע בכל מקום בארץ). * ערוגה של ששה טפחים (שנאמר במשנה בסוף העמוד הקודם שניתן לזרוע בה חמשה מיני זרעונים) - צריך שיהיה תוכה ששה טפחים חוץ מגבוליה. * לדעת רב: הערוגה שעליה מדובר במשנה (בסוף העמוד הקודם) היא רק באופן שאין סביבה ערוגות נוספות ממינים אחרים. דף פה עמוד ב * רב סובר שאין היתר של "ראש תור" מתיר את היוצא מערוגה לערוגה. * לדעת שמואל: הערוגה שעליה מדובר במשנה (הנ"ל) היא אף בערוגה הנטועה בין ערוגות. (ולפי רש"י מחלוקת רב ושמואל היא האם חוששים "שמא ימלא את הקרנות"). * "הפקיע תלם אחד על פני כולה" - נחלקו רב ששת ורב אסי אם אסור או מותר. * רבי יוחנן מלמד כיצד יוכל אדם למלא כל גינתו במיני ירק שונים ללא חשש כלאים.
