דף סח עמוד א * בדבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר בו כלל, המשנה כותבת "כלל גדול", ולכן המשנה בתחילת הפרק כתבה "כלל גדול" כי גדול עונשו של שבת יותר משל שביעית (איסור שבת נוהג גם בתלוש ולא רק במחובר כמו שביעית). * שביעית נוהגת גם במאכל בהמה, ומעשר נוהג רק במאכל אדם. * מעשר נוהג גם בתאנה ובירק בניגוד לפאה. דף סח עמוד ב * תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים, וחיללו שבת - לדעת רב ושמואל (וכך דעת חכמים): חייבים (כדין מי שהכיר שיש איסור שבת ולבסוף שכח), ולדעת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (וכך דעת מונבז): פטורים. * הגמרא מבארת שטעמו של מונבז הוא מלימוד "היקש" (ומבאר רש"י שהגמרא לא סמכה על הלימוד מ"בנין אב" המובא בברייתא).
דף סט עמוד א * לדעת מונבז נחשב לשוגג גם אם היתה לו ידיעה בשעה מעשה אלא שלא ידע שבשוגג חייב עליו קרבן חטאת. * בדעת חכמים הסוברים שצריך להיות שוגג בעבירה עצמה - נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם כאשר שגג בכרת והזיד בלאו (=ידע שעובר בלאו אלא שלא ידע שחייבים עליו כרת) אם נחשב לשוגג או לא. * רבי יוחנן מודה שבשבועת ביטוי אין חייבים עליו קרבן עד שישגוג בלאו שבה. דף סט עמוד ב * לדעת אביי: רבי יוחנן מודה בזר שאכל תרומה בשוגג שאין חייבים עליה חומש עד שישגוג בלאו שבה, אך לדעת רבא: רבי יוחנן סובר שחייבים חומש על שגגת מיתה בידי שמים (גם אם לא שגג בלאו). * היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת - לדעת רב הונא: מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, ולדעת חייא בר רב: משמר יום אחד ומונה ששה. (בכל שבעת הימים עושה כדי פרנסתו בלבד, וביום שמשמר עושה קידוש והבדלה). * האמוראים נחלקו מה המקור לדין המשנה שלפעמים חייב חטאת אחת על כמה שבתות ולפעמים חייב חטאת על כל שבת ושבת.
דף ע עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך ש"בשגגת שבת וזדון מלאכות" לא חייב אלא חטאת אחת, וב"זדון שבת ושגגת מלאכות" חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה. * המקור ל"חילוק מלאכות" - לדעת שמואל: מהפסוק "מחלליה מות יומת", לדעת רבי נתן: מהפסוק "לא תבערו אש", לדעת רבי יוסי: מהפסוק "ועשה מאחת מהנה". דף ע עמוד ב * "העלם זה וזה בידו" - לדעת רבינא (לפי רש"י): אינו חייב אלא חטאת אחת. (והגמרא מקשה עליו ממשנה ומתרצת). * לדעת רבא: העושה מלאכה בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ועשאה בזדון שבת ושגגת מלאכות, ונודע לו על המלאכה שעשה בשגגת שבת וזדון מלאכות והפריש חטאת וחזר ונודע לו על המלאכה שעשה בזדון שבת ושגגת מלאכות - לא חייב חטאת נוספת.
דף עא עמוד א * קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות, ונודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות - לדעת רבא: קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה וטחינה שכנגדה במקומה עומדת, ולדעת אביי: טחינה גם גוררת טחינה. * קצר וטחן חצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות - ר' זירא הסתפק אם הם מצטרפים, והשיבו לו שהם לא מצטרפים (כי הם חלוקים לחטאות). דף עא עמוד ב * אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני - לדעת רבי יוחנן: חייב שתים, לדעת ריש לקיש: חייב אחת. (והגמרא מביאה את המקור לדעותיהם). * רבינא מסתפק אם מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא דוקא אם נודע לו קודם הפרשה או דוקא אם נודע לו לאחר הפרשה.
דף עב עמוד א * עולא אמר שלשיטת רבי טרפון (הסובר שיכול להביא אשם ודאי אף אם עדיין לא נודע לו שחטא) אם בעל חמש בעילות בשפחה חרופה, ונודע לו חטאו בין כל אחת ואחת - אינו חייב אלא אחת. * לשיטה הנ"ל: אם בעל חמש בעילות בשפחה חרופה, והפריש קרבן בין בעילה לבעילה - חייב על כל אחת ואחת. * רבין אמר שלשיטת רבי עקיבא (הסובר שאינו יכול להביא אשם ודאי קודם שנודע לו שחטא) - במקרה שבעל חמש בעילות בשפחה חרופה, ונודע לו חטאו בזה אחר זה, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם חייב על כל אחת ואחת או אינו חייב אלא אחת. דף עב עמוד ב * נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר - פטור. * נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - לדעת רבא: פטור, לדעת אביי: חייב. * רבא מביא (לאורך רוב העמוד) ברייתא המסייעת לשיטתו, ואביי (בעמוד הבא) דוחה את הראיה. * לדעת רבי אמי: זיבח וקיטר וניסך לעבודה זרה בהעלם אחד - אינו חייב אלא אחת. (בניגוד להלכות שבת שאם עשה שתים בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת).
דף עג עמוד א * נתכוון לזרוק בשבת חפץ למרחק שתי אמות וזרק למרחק ארבע אמות - לדעת רבא: פטור, ולדעת אביי: חייב. * הזורק חפץ ארבע אמות וכסבור שהוא עומד ברשות היחיד ונמצאת שהיא רשות הרבים - לדעת רבא: פטור, ולדעת אביי: חייב. * המשנה מפרטת את ל"ט אבות מלאכה. דף עג עמוד ב * אם עשה את כל ל"ט אבות מלאכה בהעלם אחד - חייב חטאת על כל אחת ואחת. * העושה בהעלם אחד מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת - אינו חייב אלא אחת. * זומר וצריך לעצים - חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. * היתה לו גבשושית ונטלה / היתה לו גומא וטממה - בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש. * החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה - פטור עליה (ולא חייב משום בונה). * אביי (החולק על רבא) סובר שאין עימור אלא בגידולי קרקע.
דף עד עמוד א * כל מלאכה שהיתה במשכן, אף שיש עמה מלאכה אחרת שנעשתה במשכן והיא דומה לה, מנו אותה כשני אבות מלאכה. * בברייתא נאמר: "היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת" - וחמשה אמוראים נחלקו בביאור הברייתא. * לדעת חזקיה: הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן - חייב. דף עד עמוד ב * החותך תרדים לחתיכות דקות, והמבקע עצים לחתיכות דקות - חייב משום טוחן. * התנא של המשנה (של ל"ט אבות מלאכה) פירט את המלאכות לפי סדר עשיית הפת ("סידורא דפת"), ולכן במקום "בישול" שנה "אופה". * מי שהשליך יתד לח לתנור חם על מנת לייבשו - חייב משום מבשל. * מי שהתיך זפת - חייב משום מבשל. * הגמרא מביאה כמה אופנים שחייבים בהם כמה חטאות על מעשה אחד. * הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת - לדעת רבי יוחנן חייב שלוש חטאות, ולדעת רב כהנא פטור. * הגמרא מבררת היכן היו במשכן מלאכת קושר ומלאכת מתיר ומלאכת הקורע על מנת לתפור.
דף עה עמוד א * המותח חוט של תפירה בשבת - חייב חטאת. * הלומד דבר אחד מן המגוש (=מין הממשיכו לעבודה זרה) - חייב מיתה. * היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב - אסור לספר הימנו. * מצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות. * לדעת חכמים: אין דישה אלא לגדולי קרקע, ורבי יהודה חולק וסובר שפציעה בכלל דישה ולכן הפוצע חלזון חייב. דף עה עמוד ב * השוחט חייב משום נטילת נשמה לדעת שמואל, ורב סובר שחייב אף משום צובע. * מולח היינו מעבד, ולכן יש להוציא אחד מהם מרשימת ל"ט אבות מלאכה ובמקום זה יש להוסיף את המשרטט. * האמוראים נחלקו אם יש עיבוד באוכלין, ולכן נחלקו אם חייב כאשר מולח בשר (כשמולחו הרבה). * כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים - פטור, מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים - חייב. * כל דבר שיש בו גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש. * המשנה (בדף עג עמוד א) חולקת על רבי אליעזר וסוברת שהעובר בשוגג על אב ותולדה שלו חייב רק חטאת אחת. * המשנה חולקת על רבי שמעון וסוברת שדבר העשוי לצורך בני אדם ויש בו שיעור שראוי להצניעו לרוב בני אדם אסור בהוצאה אף לעשיר שאין שיעור זה חשוב אצלו.
דף עו עמוד א * המשנה (בסוף העמוד הקודם) חולקת על רבי שמעון בן אלעזר וסוברת שכל שאינו מין העשוי לצורך האדם, והצניעו אדם אחד, הוא מתחייב על הוצאתו ואחרים פטורים. * רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו אם אכילה על ידי הדחק נחשבת לאכילה (ולכן נחלקו מה הדין אם הוציא בשבת אוכל שאינו ראוי לפרה אלא על ידי הדחק). * דברים שאין שיעורם שוה - מצטרפים זה עם זה לשיעור הקל (לשיעור הוצאה בשבת ולשיעור טומאה) רק אם יש מקרים שרגילים בהם לצרפם יחד. דף עו עמוד ב * המוציא אוכלם בשבת - חייב אם יש בהם שיעור כגרוגרת, ומצטרפים כל מאכלי אדם זה עם זה לשיעור כגרוגרת (חוץ ממקרים בודדים המפורטים במשנה ובגמרא). * פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, מבאר עבור דברים שונים את השיעור המחייב על הוצאתם מרשות לרשות בשבת. * שיעור יין חי שחייבים על הוצאתו בשבת הוא כדי מזיגת כוס שמברכים עליו ברכת המזון.
דף עז עמוד א * לדעת רבא: שיעור הוצאת יין הוא רובע רביעית, כדי שכשימזגנו יעמוד על רביעית, ולדעת אביי: זו שיעורו, אף אם לא יהא בו רביעית לאחר המזיגה. * יין קרוש - שיעור החיוב לעניין הוצאתו בשבת הוא כזית (לדעת רבי נתן). * רב יוסף סובר שלדעת רבי נתן ורבי יוסי ברבי יהודה רביעית דבר לח שנקרש יש בו כזית, אך אביי מפקפק בדבריו. * הגמרא (בסוף בעמוד ובתחילת העמוד הבא) מתלבטת לגבי ארבעה מילים שונות האם הגרסה הנכונה שלהן היא באל"ף או בעי"ן. דף עז עמוד ב * כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה. * הברייתא מפרטת חמשה דברים בהם אימת החלש על הגיבור (אימת מפגיע על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת סממית על העקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כילבית על לויתן). * הגמרא מספרת על שאלות ששאל רבי זירא את רב יהודה - שאלות בעניין טבע העולם ושאלות על מקורן של כמה מילים ארמיות. * דג ונחש וחזיר - כל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה. * לדעת רבי ינאי: שיעור החיוב של הוצאת שמן בשבת הוא כדי לסוך בו אבר קטן של קטן בן יומו.
דף עח עמוד א * כל דבר שיש לו שימוש שכיח ושימוש שאינו שכיח - הלכו חכמים אחר השימוש השכיח ואמרו שזהו השיעור שחייבים על הוצאתו בשבת. * נחלקו התנאים מהו השיעור המחייב בהוצאת דם בשבת: רביעית / כדי לכחול בעין אחת / כדי לכחול בו עין אחת. * שופכים ראויים לגבל בהם את הטיט ולכן מתחייב על הוצאתם בשבת בשיעור רביעית. דף עח עמוד ב * במשנה (המתחילה בסוף העמוד הקודם) ובברייתא מפורטים השיעורים המחייבים על הוצאה מרשות לרשות בשבת של דברים נוספים. * השיעור המחייב בהוצאת נייר הוא שיעור של שתי אותיות של קשר מוכסין. * המוציא קשר מוכסין לאחר שהראהו למוכס - לדעת ת"ק: פטור, ולדעת רבי יהודה: חייב. * בברייתא מובא שנחלקו ת"ק ורבי יהודה לגבי דינו של המוציא שטר חוב לאחר שפרעו, ובגמרא מובאים ארבעה הסברים לביאור המקרה וטעם המחלוקת.
דף עט עמוד א * המוציא עור מעובד, המוציא עור שאינו מעובד ועומד לעבדו, המוציא עור שאינו מעובד ולא עומד לעבדו - לדעת רב נחמן: השיעור להתחייב על הוצאתו הוא כדי לעשות ממנו תיק לקמיע. * עור לח מיד לאחר שהופשט מהבהמה ואינו ראוי לעיבוד - השיעור להתחייב על הוצאתו הוא כדי לצור משקולת קטנה. * עור שבישלו ברותחים - השיעור להתחייב על הוצאתו הוא חמשה טפחים על חמשה טפחים. דף עט עמוד ב * שיעור הוצאת דוכסוסטוס הוא כדי לכתוב עליו מזוזה, ושיעור הוצאת קלף הוא כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל. * לדעת רב ע"פ תחילת הסוגיה: דוכסוסטוס כשר לכתיבת תפילין (כמו קלף). * לדעת רב ע"פ סיום הסוגיה: קלף כשר לכתיבת מזוזה (כמו דוכסוסטוס), אך דוכסוסטוס לא כשר לכתיבת תפילין.
