דף סא עמוד א
* לדעת רב נחמן בר יצחק: ירא שמים ינעל את נעל ימין ואח"כ את נעל שמאל, ויקשור את נעל שמאל ואח"כ את נעל ימין.
* נועל של ימין ואח"כ נועל של שמאל, וכשהוא חולץ חולץ של שמאל ואח"כ חולץ של ימין, רוחץ של ימין ואח"כ רוחץ של שמאל, סך של ימין ואח"כ של שמאל, והרוצה לסוך כל גופו - סך ראשו תחילה מפני שהוא מלך על כל איבריו.
* אסור לצאת בתפילין בשבת ואם יצא לא חייב חטאת - ודין זה הוא גם לדעה הסוברת ששבת זמן תפילין וגם לדעה החולקת.

דף סא עמוד ב
* הגמרא מבארת מתי קמיע נחשב לקמיע מומחה, ומתי נחשב אדם לכותב קמיעות מומחה.
* הגמרא מסתפקת אם קמיעין טעונים גניזה לאחר שבלו.

דף סב עמוד א
* הנכנס לבית הכסא - חולץ תפילין ברחוק ארבע אמות ונכנס.
* שי"ן של תפילין, ד' של תפילין, יו"ד של תפילין - הלכה למשה מסיני.
* "נשים - עם בפני עצמן הן". (ולכן תכשיט הראוי לאיש אינו נחשב ראוי לנשים, ולהיפך).
* התנאים נחלקו אם אסור מהתורה לאשה לצאת בשבת בכובלת או שאסור מדרבנן או שמותר - והגמרא מבארת מה זה כובלת ואת טעמי המחלוקת.

דף סב עמוד ב
* כל דבר שיש בו גם תענוג וגם שמחה - אסרוהו חכמים מפני צער החורבן.
* ג' דברים מביאין את האדם לידי עניות: המשתין מים בפני מטתו ערום, ומזלזל בנטילת ידים, ושאשתו מקללתו בפניו.
* הגמרא מבארת את כל החטאים המוזכרים בפסוק מסוים הנאמר בתוכחת ישעיהו.
* הגמרא (בסוף העמוד ובתחילת העמוד הבא) מבארת את חטאיהם של אנשי ירושלים בזמן החורבן.

דף סג עמוד א
* לדעת שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד.
* לדעת רבי חייא בר אבא: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא "עין לא ראתה אלהים זולתך".
* אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
* ליגמר איניש והדר ליסבר.
* שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה - הקב"ה מצליח להם.
* שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה - הקב"ה מקשיב להן.
* אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
* כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות.
* שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה - הקב''ה שומע לקולן.
* שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה - הקב"ה אוהבן.
* גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן.
* כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו.

דף סג עמוד ב
* לדעת רב נחמן בר יצחק: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו - אף פורק ממנו יראת שמים.
* במשנה (בעמוד א) נאמר ש"בירית טהורה ויוצאין בה בשבת, כבלים טמאים ואין יוצאין בהן בשבת" - והגמרא מבארת מה זו בירית ומה הם כבלים.
* ציץ כמין טס של זהב, ורוחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בב' שיטין יו"ד ה"א למעלה וקודש למ"ד למטה.
* אריג כל שהוא - טמא, ותכשיט כל שהוא - טמא, אריג ותכשיט כל שהוא - טמא.

דף סד עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא ארוכה הדורשת מה נכלל ב"שק" לגבי טומאת שרץ ולגבי טומאת מת (קילקלי וחבק - כן, חבלים ומשיחות - לא, דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה - כן).
* התרגום ל"כומז" הוא "מחוך" משום שהוא דבר המביא לידי גיחוך.
* מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה (לאחר מלחמת מדין)? - מפני שזנו עיניהם מן הערוה.

דף סד עמוד ב
* כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה.
* לדעת רב (וכך דעת המשנה): כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים - אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית. ולדעת רבי ענני בר ששון משמו של ר' ישמעאל: בכל הדברים שנאסרו במשנה לצאת בהם לרשות הרבים - מותר לצאת בהם לחצר.
* זקנים הראשונים אמרו שאשה נידה לא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה.
* לדעת רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור. (והתנאים נחלקו בדין זה).

דף סה עמוד א
* הגמרא מבארת באלו תנאים מותר לאשה לצאת בשבת במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לה לנדתה.
* רבי ור' אליעזר ור' שמעון בן אלעזר סוברים שכל דבר שהאשה מתגנה בו היא לא תבוא להראותו לחברתה ולכן מותר לה לצאת בזה בשבת.
* מותר לאשה לצאת במטבע של סלע הקשורה למכה שתחת כף הרגל.
* הגמרא מביאה ארבעה דברים שהקפיד אביו של שמואל על בנותיו.

דף סה עמוד ב
* לדעת רב הונא: נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה.
* לדעת רב: כשיורדים גשמים בארץ ישראל, העד הגדול לכך הוא נהר פרת (הגדל ממי גשמים אלו).
* שמואל סובר שהמים המתרבים בנהר נובעים ממקור הנהר עצמו ולא ממי הגשמים, והגמרא מביאה שדבר זה שאמר שמואל חולק על דבר אחר שאמר.
* אסור לאשה לפרוף על המטבע לכתחילה בשבת.
* הגמרא מסתפקת אם מותר לאשה בשבת להערים ולפרוף את בגדה על האגוז כדי להוציא אותו לרשות הרבים לבנה קטן כדי שיאכלנו.

דף סו עמוד א
* גרסת המשנה היא: "הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר ורבי יוסי אוסר" - אך שמואל ורב הונא שנו בתחילה את הדעות להיפך.
* במשנה נאמר שאם יש לקב של הקיטע בית קיבול כתיתין אז הקב טמא, ונחלקו אביי ורבא אם טמא טומאת מת או אף טומאת מדרס.

דף סו עמוד ב
* במשנה נאמר ש"הבנים יוצאין בקשרים", והגמרא מביאה שני פירושים מה הם ה"קשרים" (ודוחה את הפירוש הראשון).
* הגמרא מביאה כמה מימרות בעניין רפואה בשבת שאמר אבין בר הונא בשם רב חמא בר גוריא.
* כל הלחשים יש לאומרם עם שם האמא (פלוני בן פלונית).
* אשה יכולה לצאת בשבת לרשות הרבים עם "אבן תקומה" שנושאות נשים מעוברות כסגולה שלא יפילו עוברן.
* אביי מביא בשם אומנתו תרופה/לחש ל"אישתא בת יומא".

דף סז עמוד א
* הגמרא מביאה רפואות למחלות שונות.
* במהרי"ל כתב: "כל הרפואות והלחשים שבכל התלמוד, אסור לנסות אותם" (חוץ מהלחש לגבי מי שנתחב לו עצם בגרונו), ובמהרש"ל כתב: "יש חרם הקדמונים שאין לסמוך על רפואות התלמוד".
* לדעת אביי ורבא: כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי.
* "וטמא טמא יקרא" - צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים.

דף סז עמוד ב
* הגמרא מפרטת דברים שונים שיש בהם משום דרכי האמורי.
* המגלה את כלי הנר של שמן (ובכך גורם שימשך השמן אחר הפתילה ותדלק מהר יותר), והמסיר את הכיסוי מכלי הנר של נפט (ובכך גורם שהאש נמשכת אחריו ובוערת יותר) - עובר משום בל תשחית.
* המשנה הראשונה פרק שביעי (פרק "כלל גדול"), המתחיל בסוף עמוד זה, מלמדת כלל בעניין העובר בשוגג על איסור מלאכה בשבת.

דף סח עמוד א
* בדבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר בו כלל, המשנה כותבת "כלל גדול", ולכן המשנה בתחילת הפרק כתבה "כלל גדול" כי גדול עונשו של שבת יותר משל שביעית (איסור שבת נוהג גם בתלוש ולא רק במחובר כמו שביעית).
* שביעית נוהגת גם במאכל בהמה, ומעשר נוהג רק במאכל אדם.
* מעשר נוהג גם בתאנה ובירק בניגוד לפאה.

דף סח עמוד ב
* תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים, וחיללו שבת - לדעת רב ושמואל (וכך דעת חכמים): חייבים (כדין מי שהכיר שיש איסור שבת ולבסוף שכח), ולדעת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (וכך דעת מונבז): פטורים.
* הגמרא מבארת שטעמו של מונבז הוא מלימוד "היקש" (ומבאר רש"י שהגמרא לא סמכה על הלימוד מ"בנין אב" המובא בברייתא).

דף סט עמוד א
* לדעת מונבז נחשב לשוגג גם אם היתה לו ידיעה בשעה מעשה אלא שלא ידע שבשוגג חייב עליו קרבן חטאת.
* בדעת חכמים הסוברים שצריך להיות שוגג בעבירה עצמה - נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם כאשר שגג בכרת והזיד בלאו (=ידע שעובר בלאו אלא שלא ידע שחייבים עליו כרת) אם נחשב לשוגג או לא.
* רבי יוחנן מודה שבשבועת ביטוי אין חייבים עליו קרבן עד שישגוג בלאו שבה.

דף סט עמוד ב
* לדעת אביי: רבי יוחנן מודה בזר שאכל תרומה בשוגג שאין חייבים עליה חומש עד שישגוג בלאו שבה, אך לדעת רבא: רבי יוחנן סובר שחייבים חומש על שגגת מיתה בידי שמים (גם אם לא שגג בלאו).
* היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת - לדעת רב הונא: מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, ולדעת חייא בר רב: משמר יום אחד ומונה ששה. (בכל שבעת הימים עושה כדי פרנסתו בלבד, וביום שמשמר עושה קידוש והבדלה).
* האמוראים נחלקו מה המקור לדין המשנה שלפעמים חייב חטאת אחת על כמה שבתות ולפעמים חייב חטאת על כל שבת ושבת.

דף ע עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך ש"בשגגת שבת וזדון מלאכות" לא חייב אלא חטאת אחת, וב"זדון שבת ושגגת מלאכות" חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה.
* המקור ל"חילוק מלאכות" - לדעת שמואל: מהפסוק "מחלליה מות יומת", לדעת רבי נתן: מהפסוק "לא תבערו אש", לדעת רבי יוסי: מהפסוק "ועשה מאחת מהנה".

דף ע עמוד ב
* "העלם זה וזה בידו" - לדעת רבינא (לפי רש"י): אינו חייב אלא חטאת אחת. (והגמרא מקשה עליו ממשנה ומתרצת).
* לדעת רבא: העושה מלאכה בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ועשאה בזדון שבת ושגגת מלאכות, ונודע לו על המלאכה שעשה בשגגת שבת וזדון מלאכות והפריש חטאת וחזר ונודע לו על המלאכה שעשה בזדון שבת ושגגת מלאכות - לא חייב חטאת נוספת.

דף עא עמוד א
* קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות, ונודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות - לדעת רבא: קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה וטחינה שכנגדה במקומה עומדת, ולדעת אביי: טחינה גם גוררת טחינה.
* קצר וטחן חצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות - ר' זירא הסתפק אם הם מצטרפים, והשיבו לו שהם לא מצטרפים (כי הם חלוקים לחטאות).

דף עא עמוד ב
* אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני - לדעת רבי יוחנן: חייב שתים, לדעת ריש לקיש: חייב אחת. (והגמרא מביאה את המקור לדעותיהם).
* רבינא מסתפק אם מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא דוקא אם נודע לו קודם הפרשה או דוקא אם נודע לו לאחר הפרשה.

דף עב עמוד א
* עולא אמר שלשיטת רבי טרפון (הסובר שיכול להביא אשם ודאי אף אם עדיין לא נודע לו שחטא) אם בעל חמש בעילות בשפחה חרופה, ונודע לו חטאו בין כל אחת ואחת - אינו חייב אלא אחת.
* לשיטה הנ"ל: אם בעל חמש בעילות בשפחה חרופה, והפריש קרבן בין בעילה לבעילה - חייב על כל אחת ואחת.
* רבין אמר שלשיטת רבי עקיבא (הסובר שאינו יכול להביא אשם ודאי קודם שנודע לו שחטא) - במקרה שבעל חמש בעילות בשפחה חרופה, ונודע לו חטאו בזה אחר זה, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם חייב על כל אחת ואחת או אינו חייב אלא אחת.

דף עב עמוד ב
* נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר - פטור.
* נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - לדעת רבא: פטור, לדעת אביי: חייב.
* רבא מביא (לאורך רוב העמוד) ברייתא המסייעת לשיטתו, ואביי (בעמוד הבא) דוחה את הראיה.
* לדעת רבי אמי: זיבח וקיטר וניסך לעבודה זרה בהעלם אחד - אינו חייב אלא אחת. (בניגוד להלכות שבת שאם עשה שתים בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת).