דף נז עמוד א
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני יציאה בשבת עם בגדים ותכשיטים.
* אסור לאשה לצאת בשבת כשקשור עליה דבר החוצץ בטבילה, כי יש חשש שתזדמן לה טבילה של מצוה ואז תסיר דבר זה ממנה ותטלטל את זה ארבע אמות ברשות הרבים.
* לדעת רב הונא: חוטי צמר ופשתן חצצים בטבילה רק כשהם בראשי הבנות, אך לא חוצצים כשהם על גבי הצואר, כי אין אשה חונקת את עצמה אלא קושרת אותם בריווח על צוארה.

דף נז עמוד ב
* לדעת ת"ק: חוטי צמר - חוצצין, חוטי שער - אין חוצצין, לדעת ר' יהודה: חוטי צמר וחוטי שער - אין חוצצין.
* במשנה בתחילת הפרק נאמר שאשה לא תצא בטוטפת ובסרביטין בזמן שאינן תפורים, והגמרא מבארת מה הם תכשיטים אלו.
* במשנה בתחילת הפרק נאמר שאשה לא תצא בכבול לרשות הרבים, והגמרא מבררת מה זה כבול - לדעת רבי אבהו: כבול זה כיפה של צמר וכל שכן חותם שעושים לעבד בכסותו לסימן שהוא עבד.

דף נח עמוד א
* שמואל מבאר שכבול האמור במשנה בתחילת הפרק (שאשה לא תצא בכבול לרשות הרבים) הכוונה היא לחותם שעושים לעבד בכסותו לסימן שהוא עבד.
* היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפיו בשבת - חייב חטאת.
* דבר המקפיד עליו רבו של העבד אם יאבד - אסור לעבד לצאת בו (כי אם יפול ממנו, העבד יביא את זה בידיו ויכשל באיסור הוצאה), דבר שאין מקפיד עליו - מותר לעבד לצאת בו.

דף נח עמוד ב
* כלי מתכת העשוי להשמעת קול - מקבל טומאה. (ולכן זוג שיש בו עינבל מקבל טומאה).
* זוג העשוי לאדם גדול (כמו עבד) - נחשב לתכשיט אע"ג שאין לו עינבל (ומקבל טומאה).
* בברייתא נאמר שפעמונים שניטלו ענבליהן נשארים בטומאתם - ואביי מבאר שהטעם הוא בגלל שההדיוט יכול להחזיר את העינבל לתוך הפעמון ואין צורך באומן ולכן לא בטל ממנו שם כלי, אך רבא מקשה עליו מברייתא ודוחה את טעמו.

דף נט עמוד א
* בברייתא (בעמוד הקודם) נאמר שפעמונים שניטלו ענבליהן נשארים בטומאתם - ורבא מבאר שהטעם הוא הואיל וראוי הפעמון להקישו על גבי חרס ולהשמיע קול כבתחילה, ורבי יוחנן מבאר שהטעם הוא הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק.
* רבי אלעזר ורבי יוחנן נחלקו אם גם בטמא מת אומרים "עמוד ונעשה מלאכתנו", או רק במדרסות.
* סנדל של בהמה של מתכת מקבל טומאה, ונחלקו האמוראים לאיזה תשמיש הוא ראוי שמחמת זה הוא מקבל טומאה.

דף נט עמוד ב
* לדעת רבי מאיר: לא תצא אשה בעיר של זהב ואם יצאה חייבת חטאת, לדעת חכמים: לא תצא ואם יצאה פטורה, ולדעת רבי אליעזר: מותר לה לצאת לכתחילה - והגמרא מבארת במה נחלקו.
* הגמרא מפרטת את דיני יציאה בשבת עם תכשיט שנקרא "כלילא" ועם תכשיט שנקרא "קמרא".
* רבי אפס נפטר, ורבי חנינא עמד בראשות הישיבה בארץ ישראל במקומו, ובעקבות פטירתו של רבי אפס בא לוי לנהרדעא.
* לדעת רבי נחמיה עיקר הטבעת היא החותם, ואדם העונדה עיקר דעתו היא על החותם, ולדעת חכמים עיקר דעת האדם היא על הטבעת עצמה.

דף ס עמוד א
* הגמרא מבררת מדוע אשה שיצאה בשבת לרשות הרבים במחט שאינה נקובה אינה חייבת חטאת.
* שלושה אמוראים נחלקו מה הטעם שאסור לאיש לצאת בשבת בסנדל המסומר.
* הגמרא מבארת שהאיסור לצאת בסנדל המסומר הוא רק בשבת ולא ביום חול כי בשבת היה המעשה (שבעקבותיו אסרו לצאת בסנדל המסומר) ומעין המאורע אסרו.

דף ס עמוד ב
* הגמרא מבארת שהאיסור לצאת בסנדל המסומר הוא גם ביום טוב אך לא בתענית ציבור, ומבארת את הטעם לכך.
* אסור לצאת בסנדל המסומר רק כאשר המסמרים עשויים לחזק אך לא כאשר הם עשויים לנוי, והגמרא מבארת עד כמה מסמרים נחשב הדבר לנוי.
* הגמרא מביאה מקרים שונים בהם לא חל איסור היציאה בסנדל המסומר.
* התנאים נחלקו אם מותר לטלטל סנדל המסומר כדי לכסות בו את הכלי או כדי לסמוך בו את כרעי המטה (מחשש שמא יבוא לנעול את הסנדל המסומר).

דף סא עמוד א
* לדעת רב נחמן בר יצחק: ירא שמים ינעל את נעל ימין ואח"כ את נעל שמאל, ויקשור את נעל שמאל ואח"כ את נעל ימין.
* נועל של ימין ואח"כ נועל של שמאל, וכשהוא חולץ חולץ של שמאל ואח"כ חולץ של ימין, רוחץ של ימין ואח"כ רוחץ של שמאל, סך של ימין ואח"כ של שמאל, והרוצה לסוך כל גופו - סך ראשו תחילה מפני שהוא מלך על כל איבריו.
* אסור לצאת בתפילין בשבת ואם יצא לא חייב חטאת - ודין זה הוא גם לדעה הסוברת ששבת זמן תפילין וגם לדעה החולקת.

דף סא עמוד ב
* הגמרא מבארת מתי קמיע נחשב לקמיע מומחה, ומתי נחשב אדם לכותב קמיעות מומחה.
* הגמרא מסתפקת אם קמיעין טעונים גניזה לאחר שבלו.

דף סב עמוד א
* הנכנס לבית הכסא - חולץ תפילין ברחוק ארבע אמות ונכנס.
* שי"ן של תפילין, ד' של תפילין, יו"ד של תפילין - הלכה למשה מסיני.
* "נשים - עם בפני עצמן הן". (ולכן תכשיט הראוי לאיש אינו נחשב ראוי לנשים, ולהיפך).
* התנאים נחלקו אם אסור מהתורה לאשה לצאת בשבת בכובלת או שאסור מדרבנן או שמותר - והגמרא מבארת מה זה כובלת ואת טעמי המחלוקת.

דף סב עמוד ב
* כל דבר שיש בו גם תענוג וגם שמחה - אסרוהו חכמים מפני צער החורבן.
* ג' דברים מביאין את האדם לידי עניות: המשתין מים בפני מטתו ערום, ומזלזל בנטילת ידים, ושאשתו מקללתו בפניו.
* הגמרא מבארת את כל החטאים המוזכרים בפסוק מסוים הנאמר בתוכחת ישעיהו.
* הגמרא (בסוף העמוד ובתחילת העמוד הבא) מבארת את חטאיהם של אנשי ירושלים בזמן החורבן.

דף סג עמוד א
* לדעת שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד.
* לדעת רבי חייא בר אבא: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא "עין לא ראתה אלהים זולתך".
* אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
* ליגמר איניש והדר ליסבר.
* שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה - הקב"ה מצליח להם.
* שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה - הקב"ה מקשיב להן.
* אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
* כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות.
* שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה - הקב''ה שומע לקולן.
* שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה - הקב"ה אוהבן.
* גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן.
* כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו.

דף סג עמוד ב
* לדעת רב נחמן בר יצחק: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו - אף פורק ממנו יראת שמים.
* במשנה (בעמוד א) נאמר ש"בירית טהורה ויוצאין בה בשבת, כבלים טמאים ואין יוצאין בהן בשבת" - והגמרא מבארת מה זו בירית ומה הם כבלים.
* ציץ כמין טס של זהב, ורוחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בב' שיטין יו"ד ה"א למעלה וקודש למ"ד למטה.
* אריג כל שהוא - טמא, ותכשיט כל שהוא - טמא, אריג ותכשיט כל שהוא - טמא.

דף סד עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא ארוכה הדורשת מה נכלל ב"שק" לגבי טומאת שרץ ולגבי טומאת מת (קילקלי וחבק - כן, חבלים ומשיחות - לא, דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה - כן).
* התרגום ל"כומז" הוא "מחוך" משום שהוא דבר המביא לידי גיחוך.
* מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה (לאחר מלחמת מדין)? - מפני שזנו עיניהם מן הערוה.

דף סד עמוד ב
* כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה.
* לדעת רב (וכך דעת המשנה): כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים - אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית. ולדעת רבי ענני בר ששון משמו של ר' ישמעאל: בכל הדברים שנאסרו במשנה לצאת בהם לרשות הרבים - מותר לצאת בהם לחצר.
* זקנים הראשונים אמרו שאשה נידה לא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה.
* לדעת רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור. (והתנאים נחלקו בדין זה).

דף סה עמוד א
* הגמרא מבארת באלו תנאים מותר לאשה לצאת בשבת במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לה לנדתה.
* רבי ור' אליעזר ור' שמעון בן אלעזר סוברים שכל דבר שהאשה מתגנה בו היא לא תבוא להראותו לחברתה ולכן מותר לה לצאת בזה בשבת.
* מותר לאשה לצאת במטבע של סלע הקשורה למכה שתחת כף הרגל.
* הגמרא מביאה ארבעה דברים שהקפיד אביו של שמואל על בנותיו.

דף סה עמוד ב
* לדעת רב הונא: נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה.
* לדעת רב: כשיורדים גשמים בארץ ישראל, העד הגדול לכך הוא נהר פרת (הגדל ממי גשמים אלו).
* שמואל סובר שהמים המתרבים בנהר נובעים ממקור הנהר עצמו ולא ממי הגשמים, והגמרא מביאה שדבר זה שאמר שמואל חולק על דבר אחר שאמר.
* אסור לאשה לפרוף על המטבע לכתחילה בשבת.
* הגמרא מסתפקת אם מותר לאשה בשבת להערים ולפרוף את בגדה על האגוז כדי להוציא אותו לרשות הרבים לבנה קטן כדי שיאכלנו.

דף סו עמוד א
* גרסת המשנה היא: "הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר ורבי יוסי אוסר" - אך שמואל ורב הונא שנו בתחילה את הדעות להיפך.
* במשנה נאמר שאם יש לקב של הקיטע בית קיבול כתיתין אז הקב טמא, ונחלקו אביי ורבא אם טמא טומאת מת או אף טומאת מדרס.

דף סו עמוד ב
* במשנה נאמר ש"הבנים יוצאין בקשרים", והגמרא מביאה שני פירושים מה הם ה"קשרים" (ודוחה את הפירוש הראשון).
* הגמרא מביאה כמה מימרות בעניין רפואה בשבת שאמר אבין בר הונא בשם רב חמא בר גוריא.
* כל הלחשים יש לאומרם עם שם האמא (פלוני בן פלונית).
* אשה יכולה לצאת בשבת לרשות הרבים עם "אבן תקומה" שנושאות נשים מעוברות כסגולה שלא יפילו עוברן.
* אביי מביא בשם אומנתו תרופה/לחש ל"אישתא בת יומא".

דף סז עמוד א
* הגמרא מביאה רפואות למחלות שונות.
* במהרי"ל כתב: "כל הרפואות והלחשים שבכל התלמוד, אסור לנסות אותם" (חוץ מהלחש לגבי מי שנתחב לו עצם בגרונו), ובמהרש"ל כתב: "יש חרם הקדמונים שאין לסמוך על רפואות התלמוד".
* לדעת אביי ורבא: כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי.
* "וטמא טמא יקרא" - צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים.

דף סז עמוד ב
* הגמרא מפרטת דברים שונים שיש בהם משום דרכי האמורי.
* המגלה את כלי הנר של שמן (ובכך גורם שימשך השמן אחר הפתילה ותדלק מהר יותר), והמסיר את הכיסוי מכלי הנר של נפט (ובכך גורם שהאש נמשכת אחריו ובוערת יותר) - עובר משום בל תשחית.
* המשנה הראשונה פרק שביעי (פרק "כלל גדול"), המתחיל בסוף עמוד זה, מלמדת כלל בעניין העובר בשוגג על איסור מלאכה בשבת.

דף סח עמוד א
* בדבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר בו כלל, המשנה כותבת "כלל גדול", ולכן המשנה בתחילת הפרק כתבה "כלל גדול" כי גדול עונשו של שבת יותר משל שביעית (איסור שבת נוהג גם בתלוש ולא רק במחובר כמו שביעית).
* שביעית נוהגת גם במאכל בהמה, ומעשר נוהג רק במאכל אדם.
* מעשר נוהג גם בתאנה ובירק בניגוד לפאה.

דף סח עמוד ב
* תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים, וחיללו שבת - לדעת רב ושמואל (וכך דעת חכמים): חייבים (כדין מי שהכיר שיש איסור שבת ולבסוף שכח), ולדעת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (וכך דעת מונבז): פטורים.
* הגמרא מבארת שטעמו של מונבז הוא מלימוד "היקש" (ומבאר רש"י שהגמרא לא סמכה על הלימוד מ"בנין אב" המובא בברייתא).