דף נה עמוד א * רבי זירא אמר לרבי סימון שהוא חייב להוכיח את אנשי ראש הגולה על מעשיהם אף שהם לא מקבלים תוכחה. * מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ ממקרה אחד המתואר בנבואת יחזקאל (שהיו צריכים להוכיח ולא הוכיחו). * חותמו של הקב"ה אמת. * האמוראים נחלקו מאימתי תמה זכות אבות: מימות הושע בן בארי / מימי חזאל / מימי אליהו / מימי חזקיהו. * לדעת רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. דף נה עמוד ב * התנאים נחלקו אם משה ואהרן מתו בגלל חטאם או מתו ללא חטא. * ארבעה מתו בעטיו של נחש: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד. * הגמרא הקשתה על רב אמי והוכיחה מברייתא שיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון. * לדעת ר' יונתן: כל האומר ראובן חטא - אינו אלא טועה. * לדעת ר' יונתן: כל האומר בני עלי חטאו - אינו אלא טועה, ולדעת רב: רק פנחס לא חטא.
דף נז עמוד א * פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני יציאה בשבת עם בגדים ותכשיטים. * אסור לאשה לצאת בשבת כשקשור עליה דבר החוצץ בטבילה, כי יש חשש שתזדמן לה טבילה של מצוה ואז תסיר דבר זה ממנה ותטלטל את זה ארבע אמות ברשות הרבים. * לדעת רב הונא: חוטי צמר ופשתן חצצים בטבילה רק כשהם בראשי הבנות, אך לא חוצצים כשהם על גבי הצואר, כי אין אשה חונקת את עצמה אלא קושרת אותם בריווח על צוארה. דף נז עמוד ב * לדעת ת"ק: חוטי צמר - חוצצין, חוטי שער - אין חוצצין, לדעת ר' יהודה: חוטי צמר וחוטי שער - אין חוצצין. * במשנה בתחילת הפרק נאמר שאשה לא תצא בטוטפת ובסרביטין בזמן שאינן תפורים, והגמרא מבארת מה הם תכשיטים אלו. * במשנה בתחילת הפרק נאמר שאשה לא תצא בכבול לרשות הרבים, והגמרא מבררת מה זה כבול - לדעת רבי אבהו: כבול זה כיפה של צמר וכל שכן חותם שעושים לעבד בכסותו לסימן שהוא עבד.
דף נח עמוד א * שמואל מבאר שכבול האמור במשנה בתחילת הפרק (שאשה לא תצא בכבול לרשות הרבים) הכוונה היא לחותם שעושים לעבד בכסותו לסימן שהוא עבד. * היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפיו בשבת - חייב חטאת. * דבר המקפיד עליו רבו של העבד אם יאבד - אסור לעבד לצאת בו (כי אם יפול ממנו, העבד יביא את זה בידיו ויכשל באיסור הוצאה), דבר שאין מקפיד עליו - מותר לעבד לצאת בו. דף נח עמוד ב * כלי מתכת העשוי להשמעת קול - מקבל טומאה. (ולכן זוג שיש בו עינבל מקבל טומאה). * זוג העשוי לאדם גדול (כמו עבד) - נחשב לתכשיט אע"ג שאין לו עינבל (ומקבל טומאה). * בברייתא נאמר שפעמונים שניטלו ענבליהן נשארים בטומאתם - ואביי מבאר שהטעם הוא בגלל שההדיוט יכול להחזיר את העינבל לתוך הפעמון ואין צורך באומן ולכן לא בטל ממנו שם כלי, אך רבא מקשה עליו מברייתא ודוחה את טעמו.
דף נט עמוד א * בברייתא (בעמוד הקודם) נאמר שפעמונים שניטלו ענבליהן נשארים בטומאתם - ורבא מבאר שהטעם הוא הואיל וראוי הפעמון להקישו על גבי חרס ולהשמיע קול כבתחילה, ורבי יוחנן מבאר שהטעם הוא הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק. * רבי אלעזר ורבי יוחנן נחלקו אם גם בטמא מת אומרים "עמוד ונעשה מלאכתנו", או רק במדרסות. * סנדל של בהמה של מתכת מקבל טומאה, ונחלקו האמוראים לאיזה תשמיש הוא ראוי שמחמת זה הוא מקבל טומאה. דף נט עמוד ב * לדעת רבי מאיר: לא תצא אשה בעיר של זהב ואם יצאה חייבת חטאת, לדעת חכמים: לא תצא ואם יצאה פטורה, ולדעת רבי אליעזר: מותר לה לצאת לכתחילה - והגמרא מבארת במה נחלקו. * הגמרא מפרטת את דיני יציאה בשבת עם תכשיט שנקרא "כלילא" ועם תכשיט שנקרא "קמרא". * רבי אפס נפטר, ורבי חנינא עמד בראשות הישיבה בארץ ישראל במקומו, ובעקבות פטירתו של רבי אפס בא לוי לנהרדעא. * לדעת רבי נחמיה עיקר הטבעת היא החותם, ואדם העונדה עיקר דעתו היא על החותם, ולדעת חכמים עיקר דעת האדם היא על הטבעת עצמה.
דף ס עמוד א * הגמרא מבררת מדוע אשה שיצאה בשבת לרשות הרבים במחט שאינה נקובה אינה חייבת חטאת. * שלושה אמוראים נחלקו מה הטעם שאסור לאיש לצאת בשבת בסנדל המסומר. * הגמרא מבארת שהאיסור לצאת בסנדל המסומר הוא רק בשבת ולא ביום חול כי בשבת היה המעשה (שבעקבותיו אסרו לצאת בסנדל המסומר) ומעין המאורע אסרו. דף ס עמוד ב * הגמרא מבארת שהאיסור לצאת בסנדל המסומר הוא גם ביום טוב אך לא בתענית ציבור, ומבארת את הטעם לכך. * אסור לצאת בסנדל המסומר רק כאשר המסמרים עשויים לחזק אך לא כאשר הם עשויים לנוי, והגמרא מבארת עד כמה מסמרים נחשב הדבר לנוי. * הגמרא מביאה מקרים שונים בהם לא חל איסור היציאה בסנדל המסומר. * התנאים נחלקו אם מותר לטלטל סנדל המסומר כדי לכסות בו את הכלי או כדי לסמוך בו את כרעי המטה (מחשש שמא יבוא לנעול את הסנדל המסומר).
דף סא עמוד א * לדעת רב נחמן בר יצחק: ירא שמים ינעל את נעל ימין ואח"כ את נעל שמאל, ויקשור את נעל שמאל ואח"כ את נעל ימין. * נועל של ימין ואח"כ נועל של שמאל, וכשהוא חולץ חולץ של שמאל ואח"כ חולץ של ימין, רוחץ של ימין ואח"כ רוחץ של שמאל, סך של ימין ואח"כ של שמאל, והרוצה לסוך כל גופו - סך ראשו תחילה מפני שהוא מלך על כל איבריו. * אסור לצאת בתפילין בשבת ואם יצא לא חייב חטאת - ודין זה הוא גם לדעה הסוברת ששבת זמן תפילין וגם לדעה החולקת. דף סא עמוד ב * הגמרא מבארת מתי קמיע נחשב לקמיע מומחה, ומתי נחשב אדם לכותב קמיעות מומחה. * הגמרא מסתפקת אם קמיעין טעונים גניזה לאחר שבלו.
דף סב עמוד א * הנכנס לבית הכסא - חולץ תפילין ברחוק ארבע אמות ונכנס. * שי"ן של תפילין, ד' של תפילין, יו"ד של תפילין - הלכה למשה מסיני. * "נשים - עם בפני עצמן הן". (ולכן תכשיט הראוי לאיש אינו נחשב ראוי לנשים, ולהיפך). * התנאים נחלקו אם אסור מהתורה לאשה לצאת בשבת בכובלת או שאסור מדרבנן או שמותר - והגמרא מבארת מה זה כובלת ואת טעמי המחלוקת. דף סב עמוד ב * כל דבר שיש בו גם תענוג וגם שמחה - אסרוהו חכמים מפני צער החורבן. * ג' דברים מביאין את האדם לידי עניות: המשתין מים בפני מטתו ערום, ומזלזל בנטילת ידים, ושאשתו מקללתו בפניו. * הגמרא מבארת את כל החטאים המוזכרים בפסוק מסוים הנאמר בתוכחת ישעיהו. * הגמרא (בסוף העמוד ובתחילת העמוד הבא) מבארת את חטאיהם של אנשי ירושלים בזמן החורבן.
דף סג עמוד א * לדעת שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד. * לדעת רבי חייא בר אבא: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא "עין לא ראתה אלהים זולתך". * אין מקרא יוצא מידי פשוטו. * ליגמר איניש והדר ליסבר. * שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה - הקב"ה מצליח להם. * שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה - הקב"ה מקשיב להן. * אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. * כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות. * שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה - הקב''ה שומע לקולן. * שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה - הקב"ה אוהבן. * גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן. * כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו. דף סג עמוד ב * לדעת רב נחמן בר יצחק: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו - אף פורק ממנו יראת שמים. * במשנה (בעמוד א) נאמר ש"בירית טהורה ויוצאין בה בשבת, כבלים טמאים ואין יוצאין בהן בשבת" - והגמרא מבארת מה זו בירית ומה הם כבלים. * ציץ כמין טס של זהב, ורוחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בב' שיטין יו"ד ה"א למעלה וקודש למ"ד למטה. * אריג כל שהוא - טמא, ותכשיט כל שהוא - טמא, אריג ותכשיט כל שהוא - טמא.
