דף ה עמוד א
* המעביר חפץ ד' אמות ברשות הרבים מקורה - פטור, לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.
* למסקנה, רבא מבאר שהטעם של המשנה (שלא דורשת עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד' כדי לחייב בהוצאה ובהכנסה מרשות לרשות) הוא כי ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'.
* זרק חפץ ונח בתוך ידו של חבירו - חייב (כי ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' גם אם לא התכוון לכך).
* רבי יוחנן הסתפק מה הדין כאשר זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וחזר וקיבלו.
* רבי יוחנן אמר שאם הכניס ידו לתוך חצר חבירו וקיבל מי גשמים והוציא חייב, והגמרא מבררת את טעמו ובאיזה אופן מדובר.

דף ה עמוד ב
* לדעת רבא: מים על גבי מים - היינו הנחתן (והעוקר מהמים נחשב לעקירה), אגוז על גבי מים - לאו היינו הנחתו (והעוקר את האגוז לא נחשב לעקירה).
* אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים ועקר את האגוז - רבא מסתפק אם נחשב לעקירה.
* המעביר חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן - פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך.
* המוציא מחנות (רשות היחיד) לפלטיא (רשות הרבים) דרך סטיו (כרמלית), חייב, ובן עזאי פוטר - והגמרא מבררת את טעמיהם.

דף ו עמוד א
* הגמרא מבררת את דעת חכמים (שבברייתא בסוף העמוד הקודם) הסוברים ש"המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב".
* בן עזאי (הסובר ש"המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו פטור") מודה שהמושיט והזורק חפץ מחנות לפלטיא דרך סטיו שחייב.
* הגמרא מביאה ברייתא המפרטת את ארבע הרשויות שיש בשבת (רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית, מקום פטור).

דף ו עמוד ב
* מקום שיש לו רק שתי מחיצות הרי הוא רשות הרבים לדעת חכמים, ולדעת רבי יהודה הרי הוא רשות היחיד.
* כשישראל היו במדבר, המדבר היה נחשב לרשות הרבים (ומדייק תוס' שמשמע קצת שמקום לא נחשב רשות הרבים אלא אם מצויים שם ששים רבוא כמו במדבר).
* הברייתא כתבה שהמוציא והמכניס במזיד ענוש כרת ונסקל - והחידוש בכך הוא להשמיע לנו שהוצאה והכנסה הן מאותן מלאכות שאין להסתפק בהן, אלא בודאי חייבם עליהן סקילה במזיד.

דף ז עמוד א
* קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה - הזורק לתוכו חייב, כדין הכנסה לרשות היחיד (אך חכמים אסרו לטלטל בתוכו יותר מארבע אמות כדין כרמלית).
* "בין העמודים" - נחלקו האמוראים אם דינו כרשות הרבים או ככרמלית, "איצטבא שלפני העמודים" - דינו ככרמלית.
* האמוראים נחלקו לגבי חפצים שונים המונחים ברשות הרבים מתי הם חולקים רשות לעצמם ולא נחשבים לרשות הרבים.

דף ז עמוד ב
* אין כרמלית פחותה מארבעה טפחים (כדין רשות היחיד שאינה נוהגת במקום שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים), ולמעלה מגובה עשרה טפחים אינה כרמלית אלא מקום פטור (כדין רשות הרבים שאינה נוהגת למעלה מעשרה טפחים).
* חורי רשות היחיד - דינם כרשות היחיד, חורי רשות הרבים - נחלקו אביי ורבא אם דינם כרשות הרבים או לא.

דף ח עמוד א
* זרק לרשות הרבים כוורת גבוהה י' טפחים: אם אינה רחבה ו' טפחים - מחלוקת אביי ורבא אם חייב או פטור, אם רחבה ו' טפחים - פטור.
* כפה את הכוורת (שאינה רחבה ו' טפחים) על פיה וזרק אותה לרשות הרבים: אם גבוהה עד שבעה טפחים ומשהו - חייב, אם גבוהה שבעה טפחים ומחצה (שני משהו) - מחלוקת אם פטור או חייב.
* עמוד תשעה ברשות הרבים ורבים מכתפין עליו וזרק (מתחילת ד' לסוף ד') ונח על גביו - חייב, ולגבי גומא עמוקה תשעה הנמצאת ברשות הרבים - לדעת רב יוסף דינה כרשות הרבים, ולדעת רבא אין דינה כרשות הרבים.

דף ח עמוד ב
* רבא תירץ את 2 הקושיות שרב אדא בר מתנא הקשה עליו, ואח"כ הוכיח את שיטתו (שתשמיש על ידי הדחק לא נחשב לתשמיש, ולכן דין הגומא הנ"ל לא כדין רשות הרבים).
* אינו חייב משום מעביר ארבע אמות ברשות הרבים עד שיגביה את כל החפץ ויעקור אותו מהקרקע ויעביר אותו ארבע אמות ברשות הרבים ואחר כך יניחנו.
* מקום שאין בו ד' על ד' טפחים מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו.
* המעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' ברשות הרבים - אע"פ שבזמן שהעבירו היה החפץ למעלה מעשרה טפחים, חייב.

דף ט עמוד א
* לדעת אחרים (בברייתא) אם פתח המבוי פתוח האסקופה נחשבת לרשות היחיד - והגמרא מבררת מה הטעם ובאיזה מקרה מדובר.
* תוך הפתח של המבוי (רוחב האסקופה) - צריך לחי אחר בשפתו החיצונה כדי להתיר בטלטול גם בשטח של האסקופה עצמה (וגם אם אין ברוחבו ארבעה על ארבעה טפחים).
* לדעת רבי מאיר: כל מקום שאתה מוצא ב' רשויות והן רשות אחת, כגון עמוד ברשות היחיד גבוה י' ורחב ד' - אסור לכתף עליו, גזירה משום תל ברשות הרבים.

דף ט עמוד ב
* במשנה נאמר: "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין, ואם התחילו אין מפסיקין" - והגמרא מבארת שמדובר על מנחה גדולה, ונחלקו האמוראים אם מדובר דוקא על עיסוקים שנמשכים הרבה זמן או לא.
* כיון שהגיע זמן תפלת מנחה קטנה - אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה.

דף י עמוד א
* רבא בר רב הונא היה נועל מנעלי בד חשובים ברגליו ומתפלל, משום "הכון לקראת אלהיך ישראל", ואילו רבא השליך את גלימתו החשובה מעליו וחבק ידיו באצבעותיו, כמו עבד המדבר לפני רבו באימה.
* כשרבא ראה את רב המנונא שהוא מאריך בתפילתו הוא אמר לו "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", אך רב המנונא סבר ש"זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד".
* כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.
* הברייתא מבארת מתי הוא זמן סעודה, ומבארת ששעה שישית היא זמן מאכלי תלמידי חכמים.

דף י עמוד ב
* אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ.
* הנותן מתנה לחבירו (בדבר שאינו עשוי להתגלות מי נתן לו זאת) - צריך להודיעו על כך מראש (כדי שלא יתבייש לקבל זאת).
* אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם.
* לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
* לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה (=עיר חדשה), שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין.

דף יא עמוד א
* כל עיר שגגות הבתים שבה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה.
* עדיף להיות תחת ישמעאל ולשמשו ולא תחת נכרי, תחת נכרי ולא תחת חבר (רש"י: אומה מבני פרסיים), תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם, תחת תלמיד חכם ולא תחת יתום ואלמנה.
* עדיף לסבול כל רעה אחרת ולא לסבול אשה רעה.
* יפה תענית לחלום (בו ביום ואפילו בשבת) כאש לנעורת.
* חברים שהיו עוסקין בתורה (כגון רבי שמעון בן יוחי וחבריו שתורתן אומנותן) - מפסיקין לימודם לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה.

דף יא עמוד ב
* אביי ורבא נחלקו אם מותר לאדם לעמוד ברשות היחיד או ברשות רבים ולהושיט את ראשו לכתחילה לכרמלית ולשתות.
* לדעת רבי יהודה: אומן המוציא חפץ בשבת כדרך אומנותו - חייב.
* זב שיצא בשבת לרשות הרבים בכיסו - הברייתות נחלקו אם פטור מחטאת או חייב חטאת, והגמרא דנה לבאר את המחלוקת.

דף יב עמוד א
* מותר לאדם לצאת בתפילין סמוך לחשיכה בערב שבת (ואין חוששים שמא יצא בהם לאחר שתחשך).
* חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה (קל וחומר מציץ).
* חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשכה (ויש בהלכה זו דבר גדול להפרישו מאיסור שבת).
* האיסור האמור במשנה לפלות את כליו בשבת הוא דוקא בלילה לאור הנר (שמא יטה).
* אין פולין כינים מהבגדים ברשות הרבים, מפני הכבוד.
* אין משדכין את התינוקות לארס ולא את התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות ואין מנחמין אבלים ואין מבקרין חולין בשבת דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין.

דף יב עמוד ב
* לדעת רבי חנינא (כשיטת רבי יוסי): מי שיש לו חולה בתוך ביתו - צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל.
* בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת (מפני שמצטער).
* כל השואל צרכיו בלשון ארמי - אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי.
* השכינה נמצאת למעלה מראשותיו של חולה.
* מותר לקרוא לאור הנר בשבת כשאין חשש שיבוא להטות את הנר, כגון: שני אנשים שקוראים בענין אחד (כי האחד יזכיר לשני אם יבוא להטות), וכגון: אדם חשוב (כי לא רגיל להטות את הנר).
* ההלכה היא שמותר לשמש שאינו קבוע לבדוק את נקיון הכלים לאור הנר של שמן, אך נחלקו האמוראים אם אף מורין כן לרבים או לא.

דף יג עמוד א
* בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל, שלא שנינו "לא יאכל הטהור עם הטמאה מפני הרגל עבירה" (כי לא הוצרכו לגזור על כך, כי ממילא היו אוכלים את חוליהן בטהרה), אלא "לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה".
* לדעת רב יוסף: מותר לנדה לישון עם בעלה במטה אחת כשהיא בבגדה והוא בבגדו, ורב פדת חולק.
* לדעת עולא: כל קרבה לעריות אסור (אך הוא עצמו היה מנשק את אחיותיו - ומבאר תוס' כי היה יודע בעצמו שלא יבוא לידי הרהור שצדיק גמור היה).

דף יג עמוד ב
* אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר - ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון.
* חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות, כתבו את מגילת תענית.
* אין בשר המת שגדל בחי (מחמת מכה וכדומה) מרגיש באיזמל החותך אותו.
* זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו נראים כסותרין דברי תורה.
* הברייתא מפרטת שמונה עשרה דברים שגזרו "בו ביום" שרבו ב"ש על ב"ה.

דף יד עמוד א
* אדם האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה - לדעת רבי אליעזר: נעשה גופו ראשון לטומאה, ולדעת רבי יהושע: נעשה גופו שני לטומאה.
* הגמרא מבארת את טעם הגזירה שגזרו על הדברים הבאים לפסול את התרומה: האוכל מאכלים טמאים, השותה משקים טמאים, הבא ראשו ורובו במים שאובים, טהור שנפלו על ראשו ורובו שלושה לוגים מים שאובים, ספר, ידים.
* האוחז בידיו ספר תורה ערום בלא מטפחת - נענש שאחר מותו יקבר ערום בלא שכר אותה המצוה שבגללה החזיק את הספר.

דף יד עמוד ב
* טבול יום פוסל במגעו את התרומה מדין תורה.
* אוכלים הנוגעים במשקין שבאו לידי טומאתם מחמת שנגעו בסתם ידים, נעשו שניים לטומאה ופוסלים את התרומה.
* כלים שנגעו במשקין שבאו לידי טומאתם מחמת שנגעו בשרץ, נעשו שניים לטומאה ופוסלים את התרומה.
* יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים, ועל כלי זכוכית שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות, שמאי והלל גזרו טומאה על הידים.
* בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני", "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר".

דף טו עמוד א
* שלמה גזר על סתם ידים שיטמאו לקדשים, ואח"כ באו שמאי והלל ותלמידיהם וגזרו טומאה על סתם ידים שיטמאו אף לתרומה.
* בשלוש מקומות נחלקו שמאי והלל: שיעור הקמח שיהיה בעיסה כדי שתתחייב בהפרשת חלה, שיעור המים השאובים שפוסלים את המקוה, אשה שבדקה ומצאה דם מאימתי מחזיקים אותה לטמאה.
* חייב אדם לומר את ההלכה ששמע מרבו בלשון רבו ולא בלשון אחרת.
* ק"פ שנה עד שלא חרב הבית פשטה מלכות הרשעה על ישראל, פ' שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות (ולא דנו דיני נפשות).
* הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה.

דף טו עמוד ב
* יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן גזרו על גוש עפר מארץ העמים שיש לתלות תרומה על מגעו ועל אויר ארץ העמים לא גזרו כלום, רבנן דשמונים שנה גזרו גם על תרומה שנכנסה לאויר ארץ העמים לתלות, וחכמים שבאושא גזור על גוש עפר ארץ העמים שיש לשרוף תרומה הנוגעת בו.
* הטעם שגזרו טומאה על כלי זכוכית הוא משום שתחילת ברייתן היא מן החול, ולכן חכמים גזרו שיקבלו טומאה כמו כלי חרס שאף הם עשויים מן החול.

דף טז עמוד א
* כלי זכוכית - מכיוון שאם הם נשברים יש להם תקנה (להתיכם ולחזור ולעשות מהם כלים) ובכך הם דומים לכלי מתכות, לכן עשאום חכמים ככלי מתכות לענין שיקבלו טומאה מגבם (שלא כדין כלי חרס).
* טומאת כלי זכוכית היא מדרבנן ולכן חכמים לא גזרו על כלי זכוכית "טומאה ישנה" שאף היא מדרבנן.
* חכמים לא גזרו על פשוטי כלי זכוכית שיקבלו טומאה, כדי שידעו שדין טומאת כלי זכוכית הוא רק מדרבנן וכך לא יבואו לשרוף תרומה וקדשים הנוגעים בכלי זכוכית.

דף טז עמוד ב
* לדעת רב אשי: הטעם לכך שכלי זכוכית מקבלים טומאה מגבם (ושלא כדין כלי חרס) הוא מכיון שתוכו של כלי זכוכית נראה מבחוץ, ולכן אף גבו נחשב כתוך הכלי ומקבל טומאה.
* שמעון בן שטח גזר "טומאה ישנה" על כלי מתכות, והגמרא מבררת את הטעם לכך.
* מי ששכח כלים תחת הצינור - המים שנתקבלו בהם פוסלים את המקוה לדעת בית שמאי, ובית הלל חולקים, ורבו בית שמאי על בית הלל, אך לדעת רבי יוסי עדיין המחלוקת במקומה עומדת ולא עמדו על כך למנין לבטל דברי בית הלל. (ורב משרשיא מבאר שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא במקרה שהניח את הכלים בשעת קישור עבים, ונתפזרו העננים ושכחם, וחזרו ונתקשרו).