בפסחים מב למדנו :
"תנו רבנן אכל צלי מבעוד יום חייב וכזית נא משחשיכה חייב קתני צלי דומיא דנא מה נא בלאו אף צלי בלאו בשלמא נא כתיב אל תאכלו ממנו נא אלא צלי מנלן דכתיב (שמות יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא האי לאו הבא מכלל עשה הוא וכל לאו הבא מכלל עשה עשה אמר רב חסדא הא מני רבי יהודה היא דתניא (ויקרא כב) שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית מכאן אמרו כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין תלמוד לומר (ויקרא כב) וידבר ה' אל משה לאמר לימד על כל הפרשה כולה שיהא בלא תעשה דברי רבי יהודה אמר לו רבי לבר קפרא מאי משמע אמר לו דכתיב לאמר לא נאמר בדברים בי רב אמרי לאמר לאו אמור".
ואילו אצלנו למדים :
"לֵאמֹר אָמַר רַבִּי (מוּסְיָא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי מַסְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מוּסְיָא) רַבָּה מִנַּיִין לָאוֹמֵר דָּבָר לַחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא בְּבַל יֹאמַר עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ לֵךְ אֱמוֹר שֶׁנֶּאֱמַר וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר".
בעוד שהדרשה בפסחים משמעות המילה לאמר היא ציווי לומר 'לא' ( לעשות משהו בלתי ראוי ), הרי שאצלנו המשמעות כמעט הפוכה, לומר רק מה שמצטווים וכשמצטווים לומר.
יש לימוד נוסף בחז"ל ( ומחלוקת בזה ) שלא רק לשונות לא, אל, פן משמשות למצוות לא תעשה אלא גם לשון שמירה, כלומר הישמר ( לעשות דבר מה),
באופן הרגיל יש להיזהר מכל מה שהקב"ה ציווה לא לעשות. באופן השני יש גם להיזהר ( לא פחות ) שלא לעבור על מה שהקב"ה ציווה לעשות, ובאופן השלישי הזהירות עוד יותר גדולה, שלא לומר אפילו אלא כשהקב"ה מצוה לעשות זאת או שהיא הכי קיצונית שאפשר, כלומר כל מה שהקב"ה אומר אסור לעבור על דברו כי לא הדיבור עצמו בלבד קובע אלא האומרו...