מִצְרַיִם הָיָה אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה וּמִצְרַיִם אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּכוּשׁ וְכוּשׁ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בָּעוֹלָם וְעוֹלָם אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בַּגָּן וְגַן אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּעֵדֶן וְעֵדֶן אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּגֵיהִנָּם נִמְצָא כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ כְּכִיסּוּי קְדֵירָה לְגֵיהִנָּם.

ברור שאין לקרא 'ברייתא' אגדית זו כפשוטה, אולם מה הרעיון הטמון בה ?
מצרים מסמלת את העולם הזה הגשמי על תאוותיו וההתמכרות אליו. מידותיה משקפות את מירב האפשרות לגשמיות. ואעפי"כ כוש שהוליד אותה הוא עוד גדול לאין ערוך ממנה והיא בטלה לו כי יש כוחות שחור וחושך בעולם הזה ובשאר העולמות שאפילו מצרים בטילה כלפיהם, וכוחות שחור וחושך אלו בטלים לעומת הטוב הצפון לצדיקים על הצד השני, שמידה טובה מרובה לאין ערוך ממידות הפורענות והרע, והשכר לצדיקים בעדן גדול בתענוגו מזה שבגן כי יש שכר היותר קרוב לגשמי ( בגן ) ויש שהוא רוחני לגמרי וגדול ממנו לאין ערוך ( בעדן ).
אעפי"כ כל ה'יש' שבעולמות בטלים לכאורה לעומת חלל הגהינם וזה דבר פלא שכבר לפני מספר דפים למדנו, שחללו של הגהינם נברא קודם לבריאת העולם ומה שייך לדבר על חלל לפני שנברא עולם ו'מקום', והדבר מצריך ביאור.
ונראה שלפי מה שכתבו המקובלים ( בקבלת האר"י ) עיקר תחילת הבריאה היתה כביכול בכך שצמצם הקב"ה עצמו ו'פינה' מקום לבריאת העולם שאעפ"י שהוא ממלאו כבתחילה, אך נראה למצויים בו כאילו אינו אלא סובבו. אם כן 'העדר' זה הוא כביכול חלל הגהינם, כי זה איום ונורא עצם האפשרות של העדר אלוקות כביכול.
אך כדי שיהיה 'די מקום' לכל העולמות הוכרח להיות ההעדר גדול מאד מכל היש שבהם, כדי ש'ירגישו' את הביטול אליו שהוא מעבר להם ולעולם המוגבל מעבר לכל מידה וגבול, לכן ה'גהינם' גדול עד למאד אף שאינו אלא 'הווא אמינא' לביטול אליו יתברך. והיות ש'עולם' הוא הסתר וכיסוי לאלקות, לכן הושווה העולם ל'כיסוי' קדירה בלבד, וזה צירוף המשלים שבברייתא אגדית זו לענ"ד.