בדף נ. אומר רש"י:

יש מעשר בהמה. ויש בהמה שבטעות קרא עליה שם עשירי. דינה של בהמה כזו להקרב שלמים.

ומה בין שלמים למעשר?
יש כמה נפק"מ. שתיים חשובות:
א. סמיכה.
ב. תנופה.

*

אם יצאו בבת אחת שתי בהמות וקרא להם שם עשירי - נמצא אחת מעשר והשניה שלמים, ואין מבורר מי היא מה.

לפיכך יקרבו שניהם כשלמים.
ומעיר רש"י שנראה לו שלא יברך על הסמיכה ועל התנופה, דהווי ספק ברכה לבטלה.

***

מכאן אני רוצה להפנות לשו"ת רב פעלים ח"א יו"ד סימן לז שדן במקרה שאשה אמרה בשקר: טמאה אני, ונאסרה בכך לבעלה (ואין אמתלה וכו'). הדין ש"שוויא אנפשא חתיכה דאיסורא" ואינה נאמנת לומר: משטה הייתי בך.

השאלה אם תברך כשבאה לטבול. היא הרי יודעת שהיא טובלת "על ריק" ואין כאן שום "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו".

רבינו יוסף חיים מדמה לשתי סוגיות.

דין אחד הוא בן פקועה. כלומר: כששחטו בהמה מעוברת ונמצא עובר חי במעיה - שהוא ניתר בשחיטת אימו. כלומר: ניתן לאוכלו ללא שחיטה. אבל אם הפריס בטלפיו על הארץ - הוא דומה לשאר עגלים וטלאים וחייב שחיטה מדין מראית העין.

הרשב"א רצה לדמות גם לדין של מי שיש לביתו שני פתחים, כל אחד לרחוב אחר - שחייב להדליק נר חנוכה בשניהם משום חשדא.
לדעת הרשב"א יברך, ולדעת הר"ן אין מברכים על חשד.

ויש חילוק בין בן פקועה שהטילו עליו חכמים חיוב גמור לשחטו, ולכן אפשר לברך עליו כדין כל חיוב דרבנן (כמו נטילת ידיים ונר חנוכה).
מה שאין כן בחשד שלא חייבו כאן מצווה, אלא הוא מצווה לנקות עצמו מחשד.

הבא"ח מכריע שהאישה תברך לכו"ע, שכאן הטילו עליה חכמים חיוב טבילה גמור, ולא רק מדין חשד ומראית עין.

***

מעניין מדוע לא דן הבא"ח מרש"י כאן. הרי כאן יש ודאי חיוב גמור של סמיכה ותנופה על אחת הבהמות, ואעפ"כ דן רש"י שזה נחשב סב"ל. כל שכן שם שאין חיוב כלל!