בגמ' שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעיה. ופירש רש"י שהיכן מודה ר"ש, רק בפסיק רישיה 'דלא איכפת ליה', אבל כאן הוא יותר טוב משום שיש לו 'אינטרס' שלא ימות ולא רק ש'לא איכפת ליה' שלא ימות, ולכן זה כלול בכלל הרגיל שדבר שאינו מתכוון מותר.

והקשו התוס' בד"ה טפי, שהרי ברור שר"ש מודה אף בפסיק רישיה 'דלא איכפת ליה' כמבואר בגמ' להלן קג. לגבי זרדין, ומשום כך חלקו על רש"י ופירשו דאה"ן וכוונת הגמ' כאן שאין חיוב משום נטילת נשמה משום דלא איכפת ליה [וכבר העיר מהרש"א שא"כ מדוע הוצרכה הגמ' לסברא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל וכו'].

והיא קושיא חמורה על רש"י שהרי ידוע בעלמא בהל' שבת שפס"ר דלא ניחא ליה היינו 'דלא איכפת ליה' אינו אסור מן התורה [ומקורו מהגמ' דזרדין הנ"ל].

ותירץ השפ"א, שכאן בגמ' הרי מדובר במלאכת נטילת נשמה ובזה אין פטור של דבר שאינו מתכוון רגיל, שהרי כל יסוד דבר שאינו מתכוון הוא משום שאינו מלאכת מחשבת ובנטילת נשמה חייב אף כשאינו מלאכת מחשבת [דהא חזינן שמקלקל בחבורה חייב], ולכך הוצרך רש"י לומר שכאן הוא יותר טוב שזה דבר שאינו מתכוון שיש לו 'אינטרס' נגדי שלא ימות.

ולא הבנתי כעת דבריו בתרתי:
א' הרי רש"י כותב מפורש שורה קודם בדברי הגמ' שמתעסק הוא אצל נטילת נשמה שכוונת הגמ' היא שפטור משום שאי"ז מלאכת מחשבת
ב' אם אין פה את ההיתר של דבר שאינו מתכוון הרגיל משום שכאן לא צריך מלאכת מחשבת, מה יושיענו זה שיש לו אינטרס הפוך שהחלזון לא ימות, ואז מה ?

[ומצאתי בחי' מהר"ם בנעט שג"כ מתרץ כשפ"א, ומוסיף שכיון שיש לו אינטרס נגדי זה כבר כלול בהיתר של אינו מתכוון הרגיל של כל התורה ולא של דיני שבת שנלמד ממלאכת מחשבת, וכיוון בזה לתרץ את קושייתי השניה הנ"ל, וקשה לי על דבריו שהרי גם בהיתר של דבר שאינו מתכוון של כל התורה אזי אם הוא 'לא איכפת ליה' אינו בגדר פס"ר ומותר וכדחזינן בההיא דמוכרי כסות שהביאו התוס' בד"ה מתעסק, וא"כ עדיין לא ברור מה שרש"י אומר שבלא איכפת ליה אסור].