דף מד.

יש מחלוקת בגדרי כלי שמלאכתו לאיסור, אם הוא כולל גם כלים שאין עושים איסור בגופן, אלא הם מכשיר לכלי האיסור.

לדוגמה:

ספר טלפונים - לא מתקשרים בו עצמו, אבל הוא משמש למעשה האיסור. בשמירת שבת כהלכתה הביא בשם הגרש"ז אוירבך לאוסרו (כ', י"ז) וכן מחברת ריקה (כ"ח, י').

והילקוט יוסף כתב שהעיקר שאינו מוקצה (ש"ח, ק"ב).

לעניין פמוט, לכאורה הוא במחלוקת זו. שאינו כמו הנר עצמו שמלאכתו לאיסור, אלא רק מכשיר לאיסור. ואכן בילקו"י כתב שיש על מי לסמוך להקל כדבריהם (שם כ"ג).

אך בשש"כ אוסר. ומעניין שהוא מביא בשם הגרשז"א סברה שפמוטות יקרים אינם אפילו משמשים כמכשיר להדלקה, אלא כתכשיט לקישוט בלבד (הערה רי"ד שם).

הנפק"מ תהיה בפמוטות שלא הדליקו בהם באותה שבת.

נפק"מ נוספת ומצויה היא שנוהגים להניח לחם או שאר דבר היתר על המגש שמדליקים בו על השולחן, כדי להתיר לטלטלו אחרי שתכבה השלהבת. אך צריך שהלחם יהיה חשוב יותר מהמוקצה כדי להחשיב כבסיס לדבר האסור והמותר. וא"כ קשה: איך יתכן שחלה שעולה עשרה שקלים תתיר פמוטי כסף שעולים אלפי שקלים?

אלא שהפמוטות עצמם מותרים (רק נעשו בסיס לדבר האסור) והאיסור הוא רק השלהבת.

בסוגייתנו אמרו:
"כל הנרות של מתכת מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו עליו בשבת...
פמוט... לא הדליקו עליו - דברי הכל מותר".

אפשר לומר שהסוגיה דנה רק במוקצה "חמור" מעין של "מחמת גופו", ולא נחתה לפרש כלי שמלאכתו לאיסור.

אלא שהלשון "מטלטלין" ו"מותר" משמע שמותר לגמרי.

ואמנם אפשר לדחוק שהכוונה "מטלטלין" באופנים המותרים בכלי שמלאכתו לאיסור - לצורך גופו ומקומו (ומעין מה שדחקו לעיל בדף מג. בכל האיבעיות בעניין טלטול כלי שמלאכתו להיתר לצורך דבר שאינו ניטל). ל