רבא קובע - ונראה שמסברתו ההגיונית מאד, שידו של אדם חשובה בעיניו כמקום ארבעה על ארבעה. נראה שלא היה בידו באותה שעה שקבע זאת שום מקור תנאי או אמוראי קודם להתבסס עליו בקביעה זו. רק משהגיע רבין מא"י ומסר שמועה זו בשם רבי יוחנן נמצא המקור. יתכן אפילו שהוא או חכמי בבל שלחו כבר קודם לכן לא"י שאלה האם אמנם קיימת מסורת בעניין ורבין רק מסר שאכן כך הוא.
אך הבה נניח שלא היתה נמסרת מסורת שכזו, האם מסקנתו של רבא מההגיון אינה נכונה ומבוססת ללא המקור הזה ?
מכאן שלהגיון הישר והשכל הבריא יש במובן מסויים עדיפות על מקור כתוב. מקור כתוב הוא כמו ממצא ארכיאולוגי שכמו שהוא מגלה את מה שחשבו ואמרו בעבר מהוה חיזוק ברור להיגיון אבל ההגיון עומד גם בלעדיו, שהרי מניין לנו שר' יוחנן לא אמר גם הוא את הדברים רק מתוך ההגיון ולא על סמך מסורת קדומה יותר, שהרי לא אמר את דבריו בשם אף אחד מהדורות שקדמו לו ?
מכאן יש להסיק מסקנה חשובה מאד לגבי לימוד תורה בכלל, כי בקרב חוקרי האקדמיה נקוטה הגישה שללא בסיס טכסטואלי מכתבי יד אין מקום להסברים הגיוניים, שמא אינם נכונים ושמא לו היו בידינו כתבי יד היינו למדים אחרת, אבל טענה זו חולשתה בצידה, כי שמא גם כתבי היד שהיינו מוצאים משובשים המה, או מבוססים על מסורת בלתי מבוססת.
לכן נראה שאין דרך אחרת אלא לשלב : מחד למצוא ולבחון ולבדוק ולנתח עד דק כל מקור כתוב שבידינו ומאידך לדון בכל המקורות ובהגיונם הפנימי והכללי כדי להגיע למסקנות ההגיוניות ביותר.