בתחילת מסכתנו מחלוקת הלל ושמאי אם ועד כמה להחמיר בעניין טומאת הנידה.
האם בדורות שלפניהם לא היתה מחלוקת בעניין - והאם הקלו כשמאי או החמירו כהלל ? אם כל אחד עשה מה ש'מתחשק' לו, כיצד קרה שפתאום בדורם של הלל ושמאי, כל אחד מהם החל להנהיג בית מדרש, ולהשליט משמעת אישית על תלמידיו שינהגו כמותו, הרי גם הם ( כלומר התלמידים והרב ) ידעו שעד אליהם כל אחד עשה מה שמתחשק לו, והרי הסברות לכל אחת מהדעות שמועלות בגמרא היו מוכרות גם להם ? מדוע ההכרעה וההתנהגות האחידה נעשתה חשובה פתאום בדורם בניגוד לדורות הקודמים ( הם חיו בתקופה ההרודיאנית )? מדוע מרגע שהעניין הוכרע לא ניתן עוד לחזור למצב שטרם הכרעה ושכל אחד יעשה מה שמתחשק לו, האם גם זו הכרעה של החכמים ? ניחא שהכרעה שכזו משמעה להקל, אבל במקרה שההכרעה היא לחומרה, הרי משמע מיד שזו הכרעה של חסידות ( לעומת המקל ). כיצד משליט היחיד ולו הרב ( הלל במקרה זה ) את חסידותו על מי שאינם חסידים לנהוג מנהג חסידות ? וכי יש מצוה להנהיג חסידות בישראל ?
יכול להיות ששאלותי טפשיות אבל אני מבקש להבין את ההיגיון שמאחורי ההכרעות הגדולות הללו שנעשו אז. תודה מראש.