כידוע, נחלקו רש"י והרמב"ם בשאלה אם נרות המנורה צריכים לדלוק גם ביום או רק בלילה. מה הרקע והיסוד למחלוקתם ? מתברר שקריאה שונה של המשנה במסכת תמיד ג,ט :
"נכנס ומצא ( בהטבה הראשונה ) שני נרות מזרחיים, מדשן את השאר ומניח את אלו דולקים במקומם. מצאן שכבו - מדשנן ומדליקן מן הדולקים, ואח"כ מדשן את השאר".
רש"י סבר שאם כשהכהן נכנס להיכל נמצאו שני הנרות המזרחיים דולקים יש לכבות את חמשת המערביים ולהשאיר את שני המזרחיים דולקים עד ההטבה השניה. ואם מצא ששני המזרחיים כבויים עליו להדליקם מאחד המערביים אם יש אחד כזה שדולק ( או ממזבח העולה אם אין ), וזאת מפני שלגביהם ה'בקר' הוא עת ההטבה השניה ועד אז עליהם להיות דלוקים 'מערב עד בקר', עד ה'בקר' שלהם שהוא ההטבה השניה.
הקושי בשיטתו הוא בכך שהוא מתעלם מהבקר המציאותי שכבר הגיע ומצריך להדליק את שני המזרחיים עד ההטבה השניה כאילו עדיין לא בקר בעוד שלגבי חמשת המערביים כבר בקר. זהו הסבר 'מלאכותי' אבל לרש"י לא היה נראה שיש אפשרות להסבר אחר.

יתירה מכך, לפי זה במקרה והם כבויים, היה עליו בסופו של דבר להטיב בהטבה הראשונה את כל שבעת הנרות - את חמשת המערביים לכבות ולנקות ואת שני המזרחיים לדשן, כלומר לנקות למלא שמן ופתילה ולבסוף להדליק, בעוד שההטבה הראשונה מיועדת להטבת חמשה נרות בלבד ולא שבעה נרות !
( המשך יבוא )