זאת הייתה תקופה קצת חשוכה בהיסטוריה של ירושלים, עדיין היה אפשר להריח את ריח הניחוח מעל גבי המזבח, טרם בוטל התמיד והיו כוהנים שמסתובבים בירושלים בבגדים לבנים מהודרים, אבל כולם הרגישו שעוד מעט זה סוף העולם, כבר גלו עשרה שבטים ראשונים ותחושת ריקנות הורגשה ברחובות שפעם היו שמחות, אנשים פחדו מהשמועות, מי יודע מה ילד יום, רק אתמול הודיעו בירושלים שמהיום אין יותר את מצוות היובל, זהו היובל לא נוהג, רוב העם כבר לא כאן כדי לספור עד חמישים, מרגישים שזה סוף העולם, שעוד מעט וזהו, יבטלו את התמיד ומי יודע מה יהיה.

הרבה מה לעשות לא היה לו, להתחזק באמונה וללמוד משניות זה ברור, כולם עושים את זה כל הזמן, לומדים ומתחזקים אבל הנבואות נובאו והדברים נאמרו, חרון האף חרן מעל כולם ולא עזר להתחזק ברגע שכבר ניתנה רשות למלאך המוות להלך ביניהם, הוא חש את הגלות נושפת לו בעורף, זה היה ברור שמתי שהוא בקרוב יוצאים לגלות ארוכה, מקפלים למזוודה את מה שאפשר והשאר כפרה, לא מביטים לאחור, מה הוא יעשה עם הבית? מה הוא יעשה עם שדות המשפחה שמחוץ לעיר? האם הם יהיו עוד שלו אחרי שבעים שנות גלות? כבר יושבים עליהם פרסים שבנו מחנות מחוץ לחומות ומטמאים אדמה קדושה.

אז הוא קם ועשה מעשה, הקדיש שדה אחוזה נטושה לבית במקדש, ברור לו שהשדה כבר לא שווה כלום, מי ירצה את השדה עכשיו אבל להפקיר שדה אחוזה ששייכת למשפחה דורי דורות אי אפשר, עדיף הקדיש לבית המקדש, שבית המקדש ישבור את הראש מה לעשות עם זה, ובית המקדש שמע והזדעזע וכל האדמה של ירושלים רעדה כמו שהיא רגילה לרעוד לאחרונה אחרי כל נבואת חורבן שמנבאים הנביאים.

ניסה הגזבר לשדלו שיקנה את שדהו בחזרה, יוסיף עשרים וחמש אחוז על הערך ולא יעשה עניין, שדה אבותיו היא, ראויה היא להישאר בידי המשפחה, חביבה היא השדה ומשפחתו חביבה גם, יבוא אדון חביב ויגאל שדה חביבה ויקיים מצות גאולת הארץ, ואולי יחוס עם עני ואביון ולא יצא לגלות בזכות מצוה זו.

אבל הוא בשלו, הוא כבר ארז את המזוודה ולא מוכן לקנות שום שדה, בימים כתיקונם הגזבר היה כופה אותו לשלם את מלוא סכום השדה במכירה פומבית מסודרת, בטח היו אחרים צועקים מחירים גבוהים ממנו, 30, 40 ,50 וצפונה, אבל בימים עגומים כמו עכשיו מה אפשר לבקש ממישהו שכבר החליט לצאת לגלות? שאל אותו הגזבר כמה היה מסכים לתת עליה אילולי..., והוא חשב רגע, ברגע של פנטזיה לפני יציאה לשום מקום, אילולי אילולי, היה נותן על זה משהו אולי שקל ואולי שווי ביצת תרנגולת, והגזבר קפץ על המציאה, ''הגיעך'' צעק לו, ''הרי שלך לפניך, רק אל תשכח להוסיף עליה עשרים וחמש אחוז דמי פדיון''.