מי שלמד הלכות איסור והתר זוכר בוודאי כמה זמן הלך לו על 'הבנת' הסוגיות של הדפים האחרונים, מושגי היסוד של הלכות בב"ח (בשר בחלב) נדונות כאן בצורה מאד לא סדורה וללא מסקנות פשוטות בגמ' כאשר ריבוי הפירושים בין הראשונים מקשה עוד יותר את הבנת העניין

לענ"ד יש לי הצעה להבהרת כמה יסודות כך שהסוגיות הופכות למובנות סדורות והגיוניות:

אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא אי חדוש הוא אף על גב דליכא נותן טעם נמי
אמר ליה רבא דרך בשול אסרה תורה. אמר רב...

לדעתי הבנת מחל' אביי ורבא שסודרה כפתיח לסוגיות הנה קריטית להבנת העניין וכך יש להבין הדברים:
לשיטת אביי מה שהופך את הבשר שבושל עם חלב למאכל אסור זה לא הטעם שקלט מהחלב (ולהפך) אלא עצם העובדה שנעשה איסור של בישול בשר עם חלב בבשר זה (כמו שתקרובת ע"ז נאסרת מחמת המעשה האסור ולא בגלל שקיבלה 'טעם ע"ז') ועל זה שואל אביי 'אם כן למה המשנה תולה את איסור הבשר בנתינת טעם החלב בו' ועונה לעצמו שזה בגלל דין צדדי השייך בכל איסורי אכילה שבתורה שמוגדרים לפי 'טעם כעיקר' כלומר שלמדנו בכל התורה (לפי אביי) שבאיסורי אכילה מצד אחד די בטעם הדבר כדי להתייחס אליו כאילו ישנו כאן (זה להחמיר בכל התורה) אך לדיננו למדה המשנה, לפי אביי, שאם אין טעם חלב בבשר הרי שממילא גם אין כלל משמעות לקיומו וכאילו בושל הבשר באוויר שהרי אם יש טעם=יש ממש וממילא אין טעם=אין כלום=> כלומר לפי התורה לא נעשה כאן איסור בישול בב"ח שהרי החלב נחשב כאילו אינו כלל כאן!
מה הנ"מ לתפיסת אביי?
א: אם במהלך הבישול היה בחלב לתת טעם בבשר הרי שנחשבת חתיכת בשר זו כ'נתבשלה באיסור ונאסרה כנבלה' וממילא גם אם בהמשך הבישול נסחט טעם החלב מהחתיכה הרי שהאיסור לא פוקע ללא טעם החלב, שהרי לא הטעם אוסר אלא הבישול! (מה שנקרא אפשר לסוחטו אסור)
ב: לפי אביי מובן למה לר"י חתיכה שלעיל (בא') תאסור כל שאר החתיכות בשר שאיתה, וזה בגלל שטעם חתיכה זו הינו בדיוק כטעם שאר החתיכות והרי זה ממש מין במינו ולא בטל לר"י אבל לעומת זאת לרבא (שסובר שהאיסור הינו מצד שנוצר כאן בשר שטעמו מעורב בטעם חלב ע"י בישול) כל לא שייך לומר 'מין במינו' על חתיכה שטעמה טעם בב"ח ביחס לחתיכות שטעמן טעם בשר בלבד

ג: יש להבין שמחל' אביי ורבא הוקדמה לדברי רב (שקדם לשניהם בשני דורות) כדי שנוכל להבין דעת רב שהרי פשוט שכל דבריו לא נאמרו אלא בשיטת אביי! (וממילא נדע שלא לפסוק כמותו בכ"ז שהרי כלל הוא בידנו שהלכה כרבא נגד אביי)

לסיכום:
לשיטת רבא (ההלכה):
א: חידוש חדשה תורה שאם בשל בב"ח ונתנו טעם זה בזה (כדרך המתבשלים) הרי ששני הטעמים המותרים הופכים לטעם איסור אך אין לזה שייכות ל'טעם כעיקר' שהרי עיקרו וטעמו של מה שלפננו זה דבר שטעמו אסור ממש וגם טעם וגם עיקר יש כאן.
ב: 'אפשר לסוחטו מותר' שהרי מה שאסור זה טעם בב"ח ואם כבר אין טעם כזה אלא חזר טעם בשר בלבד אין מה לאסור (וכן מובנת בפשטות סיפת המשנה, שאע"פ שעבר החלב דרך החתיכה הראשונה ואסרה כיוון ששיצא משם לשאר הקדרה ונתבטל חזר הכל להתרו וכן מובן למה לא אוסר הלב הנפלט כל החלב שביורה)