התלמוד הבבלי במסכת חולין (דף צ עמוד ב) אומר: "אמר רבי אמי: דברה תורה לשון הואי, דברו נביאים לשון הואי, דברו חכמים לשון הואי.

התלמוד מביא דוגמא לכל מקרה. אך לגבי מקרים אחרים, איך יודעים מתי זה כפשוטו ומתי זה לשון הוואי או אולי משמעות אחרת לדברים?

1. למשל אגדות רבב"ח (בבא בתרא עג והילך)..

2. (סנהדרין דף צה עמוד ב) "אמר רב יהודה אמר רב: בא עליהם סנחריב הרשע ... : אורך מחנהו ארבע מאות פרסי, רחב צואר סוסיו ארבעים פרסי, סך מחנהו מאתים וששים ריבוא אלפים חסר חד. בעי אביי: חסר חד ריבויא, או חסר חד אלפא, או חסר מאה, או חסר חד? תיקו.

3. (ירושלמי מסכת תענית פרק ד דף סח טור ד /ה"ה) " רבי יוחנן קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא א"ר יוחנן שמונים אלף זוג של תוקעי קרנו' היו מקיפין את ביתר וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע שלחו חכמים ואמרו לו עד אימתי אתה עושה את ישר' בעלי מומין אמר להן וכי היאך איפשר לבודקן אמרו לו כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב באיסרטיא שלך והיו לו מאתים אלף כך ומאתי' אלף כך .