לכאורה, בניגוד לנבילה וטריפה, אין בפשט הכתוב שום זכר והתיחסות לקיומה של 'מסוכנת'. התורה אינה מדברת בפירוש על מצב כזה כלל. פשט הפסוק 'זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה' וכו' מדבר על חיה במובן של סוג בע"ח בניגוד לעוף וזוחל ( בכוונה לא ציינתי בהמה כי בהמה וחיה הן זו בכלל זו ), ולא על חיה במובן של בריאה או חולה. זה הפשט. דרשת חז"ל עוקרת את הפשט ונועדה להסמיך על הכתוב את המצאתם של חז"ל לפיה יש לא רק נבילה וטריפה - המפורשות כמובן בכתוב - אלא גם מסוכנת. יש המון מציאויות חז"ליות-הלכתיות כאלו שאינן כתובות בתורה, למשל ארבע הרשויות בשבת שאין להן זכר בתורה אבל קיימות בהגדרות של חז"ל.
השאלה המעניינת היא, מדוע נזקקו לכך חז"ל ( על כל הבסיס הדרשני הלכתי הכרוך בהמצאה זו וביסוסה ) ? הרי לכאורה חשיבות העניין היא בעיקר כלכלית כספית שכן אילו הוגדרה המסוכנת כטריפה ( כמתבקש על פי הפשט ), היה נגרם נזק עצום ליהודים רבים שבהמתם היא חלק ניכר מרכושם ומזונם. האם סיבה כלכלית הופכת גם לסיבה 'דתית' ?
מעניין גם אם ההתייחסות של הירושלמי למסוכנת דומה לזו של הבבלי. היש לנו מידע מסודר על זה ?
אפשר כמובן לטעון שבסיס המצאה זו אינו המצאה אלא כבר הלמ"מ ומסורת תושבע"פ לדרוש כך את הכתוב, אולם גם הפסוק מיחזקאל ניכר בו שאינו אלא דרשה כי בפשט לא ברור כלל שמדובר במסוכנת.
אני כותב כך בכוונה לעורר תגובה של הלומדים, כי במבט פשוט כך נראים הדברים ולא ראיתי שום התיחסות לכך.
האמנם ?