שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה ׀ אֶחָֽד


קריאת שמע היא האמונה שלנו בייחוד של הבורא , ובאה לסמל את העדות שלנו באל אחד, לכן האות ע' במילה שמע והאות ד' במילה אחד אותיות גדולות שיוצרות את המילה "עד" – שמי שקורא קריאת שמע הוא עד לקב"ה שהוא אחד.

החתם סופר שואל שאלה חזקה וכבדה, הרי ההלכה אומרת שאם יש "עד" שנגוע פסול מלהעיד (בין מצד שהם קרובי משפחה או מצד שקיבל טובות הנאה מאותו אדם וכן על זה הדרך). אם כן איך אנחנו יכולים להגיד קריאת שמע שזה העדות שלנו באל אחד הרי אנחנו נגועים בדבר ופסולים מלהעיד? (שהרי אין בן אדם שלא רוצה עולם הבא ומבקש על פרנסה ועל בנים מהקב"ה וכו'., אם כן ברור שאנחנו נעיד על אל אחד ולא להפך שהרי אנחנו נגועים בדבר ומבקשים טובות הנאה).

החתם סופר מבאר את זה על ידי חסיד קדמון, שאותו חסיד שאל מדוע בן אדם שמסר את עצמו על ידי קידוש השם נקרא מסירות נפש? הרי היה צריך להגיד שהוא מסר את הגוף ולא את הנפש. הנפש מייצגת את הרוחניות ואת הגוף הגשמיות, והנכון לומר על בן אדם שנשרף על קידוש השם – מסירות הגוף, ולא מסירות הנפש, כי הגוף קיבל את המכה ולא הרוחניות.
ואותו חסיד מתרץ ואומר שבאמת לא רק את הגוף צריך למסור אלא גם את הנפש = הרוחניות. כלומר:
לו יצוייר תיאורטית שהקב"ה היה אומר שמי שמקיים מצוות ירש גיהנם, בעוד שמי שעושה עבירות יקבל גן-עדן, אומר אותו חסיד אין לי ספק שהייתי מקיים מצוות אע"פ שהייתי יורש גיהנם, וזה נקרא מסירות נפש, אע"פ שלא יהיה לי את הרוחניות שלי (העולם הבא שלי), בכל זאת אעשה את רצון הבורא יתברך.
ובאמת כך היה עם דוד המלך, שחושי הארכי ראה את דוד המלך בא לעבוד עבודה זרה, אמר לו חלילה לך לעשות כדבר הזה, השתגעת?? מזה צריך להיות שאתה בא לעבוד עבודה זרה, אמר לו דוד בני אבשלום בא להורגני ומה יגידו כולם איך זה יכול להיות שצרה כזאת בא לכזה חסיד וצדיק כזה, וממילא יהיה פה פקפוק בקב"ה ויווצר מצב של חילול השם ואני לא מוכן שזה יהיה, ולכן אני אעבוד עבודה זרה בשביל שאם אנשים יגידו איך יכול להיות שזה קרה לו? כולם יגידו אההה כי הוא עבד עבודה זרה, הגיע לו, ולא יווצר מצב של חילול השם. ממשיך חושי הארכי לשאול: אבל מי שעובד עבודה זרה אין לו חלק לעולם הבא, יהרג ואל יעבור, ודוד בתשובתו: אז לא יהיה לי עולם הבא, וכי כבודי יהיה יותר חשוב מכבוד בוראי, העיקר שלא יהיה חילול השם אף אם זה יעלה לי בעולם הבא שלי ברוחניות שלי).

אם כן מובן הכל, המוסר נפש רוצה רק את רצון השם, גם אם יהיה לו פרנסה או שלא יהיה, אם יהיה לו עולם הבא ואפילו גם אם לא יהיה העיקר לעשות את רצון השם, ואם כן אדם כזה יכול לשמש כ"עד", הוא לא נגוע שהרי הוא לא מבקש טובות הנאה אלא כל רצונו שיהיה רצון השם בעולם. כך מתרץ החתם סופר.

ועכשיו יובן גם דברי הפרשה:
יעקב מתאבל על יוסף 22 שנים הוא בצער גדול, אומרים לו שיוסף חי אך הוא מתקשה להאמין, עד שיוסף בא אליו ורואהו, יוסף בכה על צוואריו ואילו יעקב קורא קריאת שמע, פלא גדול וכי זה הזמן לקרוא קריאת שמע? תן לו נשיקה תן לו חיבוק כמה הוא זקוק לזה ויותר מזה כמה אתה זקוק לזה.
ואם תאמר שזה היה זמן קריאת שמע מדוע יוסף לא קרא איתו ביחד אלא ודאי שזה לא היה זמן קריאת שמע, ומדוע זה היה הכרחי מצד יעקב שברגע שרואהו קורא ק"ש?
אלא יעקב קיבל נבואה שברגע שאחד מהבנים שלו ימות לא יהיה לו חלק לעולם הבא. ולאחר שבישרו לו שיוסף מת הוא קיים את המצוות "במסירות נפש" אף על פי שהוא יודע שאין לו חלק לעולם הבא , וקיים את המצוות רק בגלל רצון השם בלי שום אינטרס אישי, ולאחר שהוא ראה את יוסף שוב הבין שיש לו עולם הבא ואינטרס אישי אלא שמיד קרא קריאת שמע שמסמל על העדות שהוא עדיין עד כשר ושהוא מקיים את המצוות בגלל רצון השם.