לא תשכח/ אלישיב שרלו

במזכירות של 'החברה למצוות נדירות' הטלפון לא הפסיק לצלצל מאז הבוקר, ר' לייבוש המזכיר היה עונה לכולם אותה תשובה "מבררים, נודיע כשנדע". האמת היא שגם הוא התרגש, מצווה כזו נדירה לא זוכים לקיים בכל יום. בסביבות השעה אחת עשרה הגיעה התשובה "יש, הזיהוי ודאי, זכינו!", הקריאה הדהדה בחלל וכולם פרצו בניגון שמח של "ליהודים היתה אורה ושמחה". מיד לאחר מכן נשלחה משלחת רבנים לשוודיה כדי לדבר עם אותו הפרופסור, ולשכנע אותו לשתף פעולה, הכל כבר היה מוכן.
לפני מספר חודשים, פרסם עיתון שוודי קטן ידיעה, ובה טען פרופסור מאחת האוניברסיטאות הנחשבות בשוודיה, שמצא איגרת יוחסין המיחסת אותו עד לימי התנ"ך. הידיעה לא היתה מרגשת איש, אלמלא היחוס היה עד לפרמשתא, בנו של המן המפורסם, צורר היהודים. השמועות פשטו במהירות, "נוכל לקיים מצוות מחיית עמלק בהידור עוד השנה", הובטח במודעות של החברה, והם החלו בנסיונות לבירור השמועה.

-0-
מסע השכנוע היה מפרך, אך כשהבין הפרופסור, רוברט שמו, שהדבר כה חשוב לעם היהודי, הוא הסכים למסור את נפשו לצורך העניין. הוא הגיע בטיסה ישירה לארץ, היישר לטיש מיוחד שנערך לכבודו על ידי הרבי מגור, שהתרגש ללחוץ את ידו של תשמיש המצווה.
הפשוקווילים כבר נתלו בכל רחבי ירושלים, ובאיצטדיון טדי כבר נמכרו כל הכרטיסים, הכל היו נרגשים. רק דבר אחד העיב על השמחה, על שולחנו של הגרי"ש אלישיב הונחה שאלה רבת משקל, באיזו מיתה יש לו למות?
על כולם היה מוסכם שיש להדר במצווה, אך מה הוא ההידור? היו שטענו כי צריך להרוג אותו במיתה הכי חמורה שיש לישראל, אך הם כמובן נחלקו במחלוקת ר' שמעון וחכמים, סקילה מול שריפה. החולקים עליהם טענו כי יש לנהוג בו על פי הכלל 'ברור לו מיתה יפה', ולהרוג אותו ביריה, שהיא המהירה ביותר. כמובן שהאחרים טענו כי כלל זה נובע מ'ואהבת לרעך כמוך' ולכן הוא רק על 'רעך', אך אלו סברו שזה כלל מדיני ההריגה ולא מדיני בין אדם לחבירו.
רוברט ישב בחדרו במלון המפואר שנשכר לו ולא הבין מה מעכב, בכל מקרה, הוא קיווה לחגוג את יום הולדתו השישים לפני ביצוע גזר הדין. הדיונים נמשכו בלהט במשך קרוב לשנה, ההכרעה נפלה לבסוף על ידי הגריא"ל, שהביא הוכחה נחרצת מפסוק, "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". החולקים, נבוכים מכך ששכחו פסוק מפורש, נאלצו להודות לדעתו.
בעקבות פסק זה נוצרה בעיה חדשה, חלות המצווה היא רק בחרב המפורשת בתורה, וכי איך נדע איזו חרב שימשה בימי יהושע? הרבנים יצאו לברר, והטקס נידחה לתאריך בלתי ידוע.

-0-
בגיל שישים ושתיים, חגג רוברט את יציאת ספרו החדש, יחד עם חבריו החדשים בבית המלון. ההוצאה להורג לא נראתה באופק, הוא התחיל להבין למה התכוון פרעה כשטען שהיהודים לא עושים שום דבר.
בסיוע מכון המקדש (מזרוחניקיעס ל"ע), הוכנה החרב המיוחדת, על פי כל כללי ההלכה. החרב נראתה כמו שילוב של מגריפה, סכין גילוח ומקל מטאטא, אך ללא ספק היא היתה זו שבה השתמש יהושע בן נון. אדם מיוחד, חוזר בתשובה ששירת בצבא, התחיל להתאמן בשימוש בכלי הסייף, והמודעות הודפסו שוב. השאלה הגדולה נשאלה לאחר האימון השלישי בחרב, "באיזה איבר צריכה החרב להיתקע?", השאלה הדהדה בבית המדרש של ישיבת פונוביז'. הטענות היו לכאן ולכאן, היו שטענו כי מסיפור שמואל ואגג מוכח שיש להרגו בסייף בגרון, אך דעת הרוב היתה שזו היתה הוראה שעה ויש ללכת אחר לשון בפסוק "חרבם תבוא בלבם". המחלוקת החריפה והגיעה עד לרמה של חרמות הדדים, אך הפתרון שהוצע לבסוף היה פשוט, החרב תתקע בלב על תנאי, ולאחר מכן תשסף את הגרון, כך בוודאי יצאו ידי חובת לכולי עלמא.

-0-