התלמוד מספר למה חרבה ירושלים:

וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים (חיים) -
מאי מרדותיה? אשכחיה צדקיה לנבוכד נצר דהוה קאכיל ארנבא חיה, א"ל: אישתבע לי דלא מגלית עילוי ולא תיפוק מילתא, אישתבע.
לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה,
איתשיל אשבועתיה ואמר.
שמע נבוכד נצר דקא מבזין ליה, שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו, אמר להון: חזיתון מאי קא עביד צדקיהו? לאו הכי אישתבע בשמא דשמיא דלא מגלינא?
א"ל: איתשלי אשבועתא.
[א"ל, מתשלין אשבועתא]? אמרי ליה: אין.
אמר להו: בפניו או אפילו שלא בפניו?
אמרי ליה: בפניו.
אמר להון: ואתון מאי עבדיתון? מאי טעמא לא אמריתון לצדקיהו? ........
מיד: (איכה ב) ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון, אמר רבי יצחק: ששמטו כרים מתחתיהם.

התוספות מצדיקים את הסנהדרין ואומרים:

"עי"ל דמצוה על החכמים לעשות רצון המלך "

הייתכן?! האם על כל פשע ועל כל עוולה - הסנהדרין היא חותמת גומי הנותנת גושפנקה לשלטון הפוליטי - ועוד רואים זאת כמצווה?

אז על מה צועקים על הנביאים? אם מצווה לעשות רצון המלך?

איך הם אומרים זאת אם הפסוק שעליו מסתמך התלמוד הוא שצדקיה עשה נגד ה'? הנה ההקשר לציטוט הפותח את הסוגיא:

דברי הימים ב פרק לו

(יא) בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם:
(יב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִפִּי ה':
(יג) וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ וַיְאַמֵּץ אֶת לְבָבוֹ מִשּׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
(יד) גַּם כָּל שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהָעָם הִרְבּוּ למעול לִמְעָל מַעַל כְּכֹל תֹּעֲבוֹת הַגּוֹיִם וַיְטַמְּאוּ אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ בִּירוּשָׁלִָם:
(טו) וַיִּשְׁלַח ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם עֲלֵיהֶם בְּיַד מַלְאָכָיו הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ כִּי חָמַל עַל עַמּוֹ וְעַל מְעוֹנוֹ:
(טז) וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא: