בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר וכמדתה לכל רוח, זכרים - עולות, נקבות - זבחי שלמים

א"ר יוחנן: ממתין לה עד שתומם, ומייתי שתי בהמות ומתנה. אמר מר: זכרים - עולות. דילמא תודה היא! דמייתי נמי תודה. והא בעיא לחם! דמייתי נמי לחם. ודילמא אשם הוא! אשם בן שתי שנים, ואישתכח בן שנה. ודילמא אשם מצורע הוא, אשם נזיר הוא! לא שכיחי. ודילמא פסח הוא! פסח בזמנו מזהר זהירי ביה, ושלא בזמנו שלמים הוא. ודילמא בכור ומעשר נינהו! למאי הילכתא? למיכלינהו במומן, הכי נמי במומן מתאכלי. אמר מר: נקבות - זבחי שלמים. דילמא תודה היא! דמייתי תודה. והא בעינן לחם! דמייתי נמי לחם. ודילמא חטאת היא! חטאת בת שנתה, ואישתכח בת שתי שנים. ודילמא חטאת שעברה שנתה! לא שכיח. אשתכח בת שנתה, מאי? תניא, חנניא בן חכינאי אומר: עז בת שנתה לחטאת; לחטאת סלקא דעתך? אלא אמר אביי: כחטאת, כונסה לכיפה והיא מתה מאליה.

למה שבן אדם נורמלי יקח על עצמו בגלל איזה בהמה תועה כל כך הרבה הוצאות וטרחה? האם יש ענין להביא בהמות תועות (ספק קודשים) בכל מקרה על גבי המזבח?

ועוד יותר, מתחדדת השאלה: אם זו נקבה והיא ספק חטאת והיא צריכה למות אפילו את הבהמה שמצא אין לו.

אם הוא רוצה להביא קרבנות שיביא כמה שהוא רוצה. למה הוא קושר את זה עם איזה בהמה שלא יודעים מהי? של מי היא ואם בכלל היא קדש?