הכל כשרין לכתוב את הגט, אפי' חרש שוטה וקטן...

והא לאו בני דיעה נינהו!

אמר רב הונא:
והוא שהיה גדול עומד על גביו (רש"י: דקסבר ר''ה מתני' ר''א היא דבעי כתיבה לשמה)...

הדר אמר רב נחמן:
לאו מילתא היא דאמרי,
דמדקא פסיל ליה לעובד כוכבים לענין הבאה - מכלל דלענין כתיבה כשר (רש"י: ליתא לדרב הונא דאע''ג דאין גדול עומד על גביו נמי כשר דמתני' ר''מ היא דלא בעי כתיבה לשמה)...

אמר רב נחמן:
אומר היה ר''מ אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה - כשר.
איתיביה רבא לרב נחמן: "וכתב לה" - לשמה. מאי לאו כתיבת הגט?
לא, חתימת עדים.
איתיביה רבא: כל גט שנכתב שלא לשום אשה - פסול.
אימא: שנחתם שלא לשום אשה - פסול.
איתיביה: כשהוא כותבו - כאילו כותבו לשמה. מאי לאו כשהוא כותבו לתורף לשמה כאילו כותבו לטופס לשמה?
לא, כשהוא חותמו לשמה כאילו כותבו לשמה.

ואיבעית אימא:
הני מתני' מני? ר''א היא דאמר עדי מסירה כרתי,
ורב יהודה אמר שמואל: והוא ששייר מקום התורף.
וכן א''ר חגא משמיה דעולא:
והוא ששייר מקום התורף, ור''א היא.


בפירוש הרב שטיינזלץ ובפירוש חברותא מבואר שהקטע המודגש מוסב על הקטע שלפניו בסמיכות (לתרץ באופן אחר את 3 קושיות רבא על רב נחמן), ורק מדברי "ורב יהודה אמר שמואל" מתחיל תירוץ שחוזר לקושיה שבתחילת הסוגיה,

אך בפירוש שפה ברורה מבואר שכבר מתחילת הקטע המודגש מתחיל תירוץ שחוזר לקושיה שבתחילת הסוגיה.

ולכאורה מהניסוח "ואיבעית אימא הני מתני' מני" משמע כפירוש הראשון,
אך בדק"ס פלדבלום הביא מכת"י שהגרסה היא "ואיבעית אימא הא מתני' מני", ואז משמע כפירוש השני.