להלן הצעה חדשה להבנת המושג "קדושת א"י" כך שיסביר הדינים השונים בצורה המתקבלת על הדעת והלב
את הדברים מסרתי אתמול בשיעור שבועי על הרמב"ם היומי, שבו עסקנו בהלכות תרומות בספר זרעים להרמב"ם.

הרמב"ם סידר את הלכות הספר כך:
הלכות כלאים
הלכות מתנות עניים, הלכות תרומות, הלכות מעשרות, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
הלכות שמיטה ויובל
בפרק א' של הלכות תרומות נכנס הרמב"ם לברור המעמד ההלכתי מבחינה גאוגרפית של הלכות הספר כיוון שכמובן הלכות אדמה קשורים בא"י דוקא ובפשטות נובעים מקדושת הארץ.

על פניו ניתן היה לחלק את ההלכות בצורה שונה, בהתאם לצבעים שהדגשתי, הלכות הקשורות בקדושה למול הלכות הקשורות בתיקון החברה ודאגה לעניים.

המחשבה הנ"ל נובעת מהתפיסה המקובלת הרגילה לחשוב שהיסוד לסוגי ההפרשות השונות שמצווה בהן החקלאי הישראלי תלוי בשני עניינים שונים כאמור, חיוב הנובע מקדושת הארץ למול חיוב הנובע מכך ש"...כל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן הלעכו"ם ששונאין אותו ורודפים אחריהן הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן." (רמב"ם הלכ' מתנות עניים פ"י הל"ב)
תוצאה נוספת למחשבה הנ"ל הינה הצורך היסודי לברר לעצמנו היכן הם גבולות הארץ הקדושה, שהרי רק הקדושה הקיימת באזורים מסוימים היא היוצרת את הדינים השונים. אומנם דבר זה לא מובן כיוון שאנו ראוים שדיני המצוות התלויות בארץ למעשה תלויות בגדרים שונים לחלוטין והם "שיהיה המקום כבוש ע"י ישראל, למען הציבור ועל דעת לקיים שם חיים היונקים מירושלים"

על כן לדעתי אין לחלק כלל את ההלכות לשתי חטיבות נפרדות ויש לראות את כולן כמערכת אחדותית שעניינה "חלוקת המשאבים הראויה בציבור הישראלי בין החקלאים היצרנים לעניים ולעוסקים בצרכי הציבור- הלווים והכהנים"
מדוע א"כ העניין תלוי במיקום גאוגרפי דווקא ולא ב"כל מקום שידורו בו ישראל"?
א: אה"נ שהנביאים אכן תיקנו (וכך גם פוסק הרמב"ם) שמקומות שיש בהם ריכוזים יהודיים ינהגו חלק מהמצוות כגון הפרשת מעשרות ושמיטה (בעמון מואב ומצרים) אומנם בפועל נראה שהלכה זו לא נתקיימה בידי היהודים ורק בא"י נהגו ענייני תרו"מ וכ"ש שמיטה
ב: נראה שהתורה חייבה מערכת חלוקה זו רק במקום שיכול להתקיים בו קיום של ציבור ישראלי (לא הרבה פרטים אלא חיים מדיניים כלליים) במידה והשטח לא מיועד לכללות האומה אלא נכבש לשם יחיד או בלא קישור לתכלית הקיום של הציבור הישראלי שהינה עבודת ה' בבית המקדש הרי שאין כאן גדר של "ציבור" וממילא לא מחיבת התורה בכלל המצוות של ספר זרעים לרמב"ם.
מהנ"ל יוצא שהקדושה שחשבנו שהיא הסיבה למצוות התלויות בארץ הינה רק תוצאה או ביטוי לקיום שלם של עמ"י היושב בצורה בטוחה והוגנת על אדמתו.