מג.

א. אותם אלו סנהדרין. נראה פשוט דדרש כן משום דכבר נאמר מקודם אותם. ועצם הענין של שילוח סנהדרין למלחמה כמדומה דצ"ב דלא מצינו כן, אף דבריש ברכות דוד היה נמלך בהם טרם צאתו למלחמה, אבל כמדומה דלא מצינו ענין כזה לשלחם בעצמם, ומה נשתנתה מלחמת מדין בענין זה.

ב. וחצצרות אלו השופרות. קצ"ב דהא נתפרש בתרה בפרשת בהעלתך בענין החצוצרות ממש, והרעותם וגו' ועל הצר הצורר. דהיינו שהיה דין תקיעה בחצוצרות ולא בשופרות, ומדוע דרשו כאן אלו שופרות.

ג. לא לחנם הלך פנחס וכו'. צ"ב דהא הלך משום היותו משוח מלחמה, ומנין מצאו מקור לדרשה זו.

ד. ואפילו מחמשת המינין. מרש"י נראה שגרס חמשת מינין, ור"ל שכל אחד היה ממין אחר. אמנם בעמ' ב' בברייתא יש את אותו הדין בלשון שאר המינין, ומשמע שהעיקר בא לומר לאו דוקא כרם של גפן והוא המשך המאמר של מיני מאכל. ולו"ד רש"י אולי היה אפשר לומר שמשבעת המינים, לאחר הפחתת הדגן, נותרו חמשת מינין, גפן תאנה רימון זית ותמר, וזו הכוונה כאן, לאו דוקא גפן אלא גם משאר חמשת המינין. ודומה שיש לשון כזו בגמרא לגבי ברכת מעין ג'.

ה. אפילו שומרת יבם ואפי' שמע במלחמה. שומ"י היינו שנפלה לו לייבום דומיא דארוסה, דהא כנסה תנן להלן דומיא דנושא. וא"כ צ"ב מה הרבותא בכך ששמע במלחמה, ומאי ס"ד שכיון שיצא למחמה כבר אינו חוזר. ובאמת יל"ע מי שארס אשה אחר שיצא למלחמה, ובפרט אחר דברי הכהן, האם חוזר.

ו. ראב"י אמר בית כמשמעו. לכאורה כוונתו לחלוק על בית התבן, כעין שחולק להלן בעמ' ב' על שאר מינין.

אגב יומין דחנוכה. בס' חשמונאים מובא שיהודה המקבי אמר דברים אלו ללוחמים טרם יציאתם למלחמה. ועוד רמז קטן לחנוכה ברש"י ד"ה בית האוצרות, שהזכיר שמן.

מג:

ז. ילדה פחותה מטפח וכו' אבל כוליה כרם. לא נתברר השיעור בזה, שלא מצינו שיעור יותר מחמש. ואם הכוונה באמת שכל הכרם במקומו הוא גדול יותר מהני חמש, אז ייתכן שאם כל הכרם הוא רק חמש אלו גם סגי, או דבעינן שיהיו מיעוט בתוך הכרם. ויל"ע.

ולהלן גבי מקדשת את הזרעים, טפי משמע שיש איזה שיעור הנקרא כרם גדול, וצל"ע.