פוסק הרמב"ם הל' סוטה ב,ח
"כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו".
רש"י במקום אומר "שבא עליה אחר שנסתרה".
ואלו דברי המל"מ על מנת להבין מנין פסק כך הרמב"ם שכן דבריו מרחיקים ביותר,
"כל איש שבא ביאה אסורה מימיו וכו'. בסוטה ר"פ כשם תניא ונקה האיש מעון וגו' בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו וסבירא ליה לרבינו ז"ל דמדכתוב זה למדנו דכל מי שבא ביאה אסורה אין המים בודקין את אשתו. ולפי דבריו הא דתנן בר"פ ארוסה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין וממזר לא שותות כו' טעמא דכל הני הוא משום דאין האיש מנוקה מעון. וכ"כ רבינו בפירוש המשנה וז"ל עוד יתבאר לך כשאדם בעל אחר שהגדיל בעילה אסורה איזה איסור שיהיה המים המאררים אין עושים רושם באשתו לפיכך אלמנה לכ"ג והדומה לו כשנתבאר עליהם הקינוי והסתירה יוצאות בלא כתובה כו'. ונראה דממשנה זו הוציא רבינו הדין שכתב לקמן בפירקין דין ט' דאם היתה אשתו אסורה עליו ואפילו שניה אינה שותה משום דבמתניתין קתני חלוצה והדבר פשוט דאיסור החלוצה אינו אלא מד"ס. וראיתי למרן שכתב וז"ל ואפילו שניה נ"ל דמאחר דמשמע ליה דבא על ארוסתו בבית חמיו הוי אין האיש מנוקה מעון אע"פ שאינו אלא מד"ס ה"ה לשניה ע"כ".
אם הסיבה שאשה סוטה נאסרת על בעלה , כדי שלא תמשיך לחטוא ולהחטיא ולכן ללא ההשקיה , עליו לגרשה וזה אכן ההיגיון ההלכתי , מה רלבנטי התנהגות הבעל לפני הנישואין ? אולי גם על אכילת טריפות ,המים לא יפעלו את פעולתם ?