טעמי המקרא - ממתי?

"וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח, ח). בלשון זו מתוארת קריאת התורה באסיפת העם ע"י עזרא הסופר "בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי". חכמינו ז"ל הבינו שקריאת עזרא היתה מוטעמת ע"פ טעמי המקרא[1], ונחלקו אמוראים עד כמה קדומה מסורת ניגון הטעמים (ונפק"מ לנדרים!..). לפי רב, טעמי המקרא נמסרו למשה מסיני[2] ("פיסוק טעמים דאורייתא"), אך ההלכה נפסקה כרבי יוחנן[3], שמסורת זו מאוחרת יותר[4].

יש לציין שני הבדלים בין טעמי המקרא בראשיתם, לבין הטעמים בימינו. מבחינה כמותית: מסתבר שכלל מערכת הטעמים לא הומצאה ביום אחד, והיתה התפתחות: בראשונה היו רק טעמים בסיסיים ומאוחר יותר הורחבה המערכת וגוּוְנה[5]. מבחינת צורת הטעמים: רק בימי חכמי המסורה (תקופת הגאונים) סומנו הטעמים כסימנים גרפיים כתובים[6], אך נגינת הפסוקים היתה מקובלת מימים ראשונים, והועברה מדור לדור כתורה שבעל פה (כמו הניקוד[7]). מסתבר שבמשך הדורות חלו שינויים בביצוע המוסיקלי של הטעמים[8], ועם פיזור ישראל בגלויות השונות נוצרו הבדלים במסורת נגינת הטעמים. אמנם ישנו מצע משותף לכל ניגוני הטעמים של העדות השונות[9].

מהי מטרת הטעמים?

לטעמי המקרא שני תפקידים מרכזיים[10]:

· להורות לקורא את הניגון שיקרא בו את הפסוקים

· להורות על הפיסוק הנכון לפי המבנה התחבירי של הפסוקים


שני התפקידים תלויים זה בזה: תווי הנגינה מורים על הפיסוק, והפיסוק קובע את המנגינה. לפיכך, כל השומע ניגונו של מקרא - מבין ממנו את פיסוקו; וכל היודע לפסֵק את המקרא - מאליו הוא עומד על ניגונו. נחלקו הדעות מהי המטרה הראשונית והראשית של הטעמים: הניגון או הפיסוק. בדרך כלל הפיסוק קובע את הנגינה, אך לעיתים קרובות הנגינה משנה את דרך הפיסוק. הרב מרדכי ברויאר מביא בספרו טעמי המקרא[11] כמה וכמה משפטים מקראיים שההגיון מורה לפסקם אחרת מפיסוק הטעמים, אלא שהפיסוק ההגיוני נדחה מפני דרכי הקריאה הטבעית ונוי הניגון (דבר דומה כבר כתב רבנו מנחם המאירי[12]). לפיכך נראה שמעיקרם לא באו הטעמים לפרש ולפסק את המקרא אלא נקבעו כסימנים מוסיקליים[13].


--------------------------------------------------------------------------------


* המאמר מוקדש לזכרו של השר האלוף רחבעם עמיקם זאבי - גנדי, הי"ד.