אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת בתחלה אבל בסוף לדברי הכל אינה מוחלת - מה זה תחלה ומה זה סוף והרי לכאו' בשעה שנכנסים לחופה מיד נקנית לו?
ומצינו לעיל נו. בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נידה מהו אם תימצי לומר חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא או דלמא לא שנא תיקו. וגם שם צ"ב דמיד כשנכנסה לחופה קנאה.
ואמנם הרא"ש שם כתב דע"כ דמיירי בפירסה נדה ואח"כ נכנסה לחופה דאל"ה הא מיד שנכנסה לחופה קנאה, אך ברש"י שם ד"ה ופירסה נדה - ופירש ממנה ומת, אין משמע כלל כדבריו.
ועל כל פנים לדברי הרא"ש שם תקשי בסוגיין מהו תחלת וסוף חופה. ואכן הרא"ש שם כתב דסוף חופה היינו תחלת ביאה.אמנם צריך להתבונן לדבריו בביאור דברי הגמ' בסוגיין: אמר רבי אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי מאי בתחלה דקאמר רבי יהושע בן לוי תחלת חופה ומאי סוף סוף ביאה וכי קאמינא אנא בין בזו ובין בזו מחלוקת תחלת חופה וסוף חופה דהיא תחילת ביאה. ורש"י פי' דריב"ל קאמר דהמחלוקת היא מתחלת חופה ועד סופה אך מיד כשבא עליה אינה זכתה בכתובה ואינה מוחלת אלא בכתיבה. ור' יוחנן קאמר דבין בתחלת חופה ובין בסופה מחלוקת ושניהם קודם הביאה [ומאי דקאמר ר' יוחנן דסוף חופה היינו תחלת ביאה היינו קודם ביאה], אך לדעת הרא"ש אין מובן לדברים אלו דאין תחלה וסוף בחופה וסוף חופה היינו תחלת ביאה דוקא.
וצריך לומר לדעת הרא"ש דבתחלת ביאה עדיין לא זכתה עד סוף ביאה ודוקא בסוף ביאה זכתה. ומאי דאמר ריב"ל דבסוף לכו"ע לא מחלה היינו סוף ביאה דוקא דהיינו גמר ביאה.