נסביר כאן את יסוד השביתה בשבת וממילא כיצד ביטלנו את מלאכת הוצאה:
כידוע המלאכה המדוברת ביותר בחז"ל היא "הוצאה"; מספר פרקים במסכת שבת עם איזכורים לאורך כל המסכת, השפעה על הלכות ר"ה ופורים, יסוד לכל הלכות מוקצה וכמובן כל מסכת עירובין שלא לדבר על כך שמלבד הבערה זו המלאכה המפורשת היחידה בתורה.
בניגוד למרכזיות המלאכה ברמת העיון למעשה יהודי בימינו, שסומך על ה"עירוב"- כנראה רוב שומרי תורה בארה"ק (כמובן שלוקחים בחשבון את הנשים והילדים, כן גם הם יהודים) כלל לא נשמרים ממלאכה זו בחייהם הרגילים וייתכן שיעברו עליהם כל חייהם ללא שימנעו מלהוציא חפץ לרה"ר מחמת איסור זה.
דבר זה מעלה תמיהה רבה, כיצד ביטלנו מחיינו אב מלאכה מפורש בתורה ובנביאים ובחז"ל בקלות רבה כ"כ?
להבנת העניין נקדים מדרש:
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יא:
טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא ... חזר אצל ר"ע, א"ל אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב, א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא אמשול לך משל לשנים שהיו דרין בחצר אחת אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב, שמא מותרין לטלטל בחצר, אבל אם היה אחד דר בחצר הרי הוא מותר בכל החצר כולה אף כאן הקדוש ברוך הוא לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו מותר בכל עולם כולו...
תשובתו של ר"ע תמוהה ביותר מילא התרגלנו ש"עירוב מתיר הוצאה" אבל להתיר בכך מלאכת זורע והשקיה?
ולבאר העניין נסביר כך:
כידוע השביתה ביום השבת היא כנגד ששת ימי בראשית שבהם ברא הקב"ה את עולמו כביכול באותן מלאכות שמהם אנו שובתים בשבת.
בספרי המקובלים מבואר שהמלאכה היסודית והראשונית שבה עסק הקב"ה היתה צימצום ייחודו דהיינו הוצאה- מרשות היחיד- יחידו של עולם (מציאות אחדותו קודם מעשה הבריאה) למציאות של פרוד- עוה"ז שיש בו ריבוי ורה"ר, למעשה מלאכה זו היא המאפשרת את כל שאר המלאכות שהרי הבערת אש יכולה להתקיים רק בעולם מפורד ששייך בו חום וקור וכן כל שאר המלאכות.
חייבים לציין שיש בין המקובלים מחלוקת אם אותו צמצום שעשה הקב"ה היה ממש בעצמותו או רק באורו וגילויו אך בעצמותו מעולם לא חל שינוי והכל נשאר באחדות אחת ומציאות עולם הפרוד זה רק למראית עין.
נראה לי שר"ע סבר כהסבר השני וממילא מובן שאם הקב"ה לא עשה באמת הוצאה ממילא הוא גם לא עושה זריעה וחרישה.
נראה שעם ישראל קיבלו בנבואתם את אותה קבלה שהתבארה כאן ומכריזים כלפי הקב"ה:גם אנחנו חוזרים ומערבים את עולם הפרוד להיות מאוחד עמך ללא מציאות של חילוק רשויות וממילא אין לנו לאחר העירוב (ההכרה של האחדות הנ"ל) איסור הוצאה אלא רק שאר המלאכות ורק מצד שנראה היה שאתה עוסק בהם בששת ימי בראשית.
עניינה של השבת:
מבואר בתורה שהקב"ה נח ביום השביעי ממלאכתו של ששת ימי הבריאה, לפי דברינו עיקר המנוחה היתה מהנסיון ליצור מראית עין של פירוד בינו לבין העולם הנברא, ממילא בשבת יש יכולת לראות את אותה מציאות של האחדות ללא שהקב"ה מתאמץ להסתירה. מי שלא מודע לכך ימשיך להסתכל על העולם כרגיל אך מי שעיניו בראשו רואה עולם אחר לגמרי ביום השבת.