"אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא".

פירש רש"י: "ביומי ניסן - ימי הקציר. ביומי תשרי - דריכת הגתות והבדים".
כלומר שהמיוחד בחודשים אלו הוא שהם זמן העבודה החקלאית. והדריכם רבא שיעסקו במלאכה, כמבואר בסוגיה הקודמת, וכמוזכר גם בסוגיה הבאה.

וכתב המהרש"א שמכאן קצת ראיה לפירוש רש"י במסכת בבא קמא דף קיג ע"א שאין מזמינים לדין לא בימי ניסן ולא בימי תשרי לפי שהן זמן קציר ובציר. שאילו הרמב"ם בהלכות סנהדרין כה, ט כתב שהטעם הוא מפני שהעם טרודין במועדות. כוונת המהרש"א שזו רק קצת ראיה כי ניתן לדחוק שבכל סוגיה גורם ענין אחר הקיים בניסן ותשרי.

אלא שאפשר לפרש בכלל דברי רבא גם את טעם הרמב"ם. שאמרו במסכת פסחים דף קט ע"א: "תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך". ובודאי אל לו לבוא אליהם רק בשעת הנאת שמחת ברגל, כי רק "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" (מסכת עבודה זרה דף ג ע"א), וצריך ולהשתתף עמם גם בטרחת ההכנות לרגל. והוא הדין לטרחה שאחר הרגל, לדעת האומרים כך לענין הזמנה לדין (ראה באורים ובפתחי תשובה בשו"ע חו"מ ה, ב). ואם משמחם כראוי באים הם על סיפוקם וחשים שיש פת בסלם ולב אבי המשפחה נמצא עמם והוא ישוב לשמחם במועד הקרוב למרות שבשאר השנה גלה למקום תורה. אך אם אינו משמחם כראוי כמהים הם אליו ומטרידים אותו יתר מהנדרש במשך השנה. ופירוש דברי רבא: "כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא" כמו שכתב בעל הטורים (בראשית לט, ו) "כי אם הלחם אשר הוא אוכל – בגימטריא: היא אשתו". כך למדו במדרשים מפסוק זה: וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, וסמוך לו: (שם ט) וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ. ומהפסוק: (שמות ב, כ) קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם, וסמוך לו: (שם כא) וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה.