לעיתים הגמ' משתמשת במושג משם ראיה כתמיה ולעיתים בניחותא- לדוג', בהמשך המסכת במשנה (פ"ב מ"ז) "אמרו להן בית שמאי משם ראיה", שכתב התויו"ט- "פירש"י בתמיה ע"כ, ואפשר לפרש בניחותא ומאף הם אמרו לו הביאו ראיה וכו". ועי' 'מר קשישא' ערך משם ראיה.
מה אצלנו? בפשטות אצלנו הוא בתמיה, שאמרו חכמים לרבי יהודה שאין להביא ראיה מהלני לפי שהיא אשה ופטורה מן הסוכה ולכן לא אמרו לה דבר. אך בהגהות הרש"ש כתב שאפשר לומר שגם כאן הוא בניחותא- לפי שבמסכת ראש השנה (לג א) למדנו שלדעת רבי יהודה אסור לנשים לסמוך, ופירש רש"י (ד"ה הא נשים) שהאיסור הוא משום בל תוסיף. ושם בגמ' מתבאר שכן הוא בכל מ"ע שהז"ג, וממילא יש לקרוא את הגמ' אצלנו באופן זה: אמרו לו משם ראיה! אשה היתה ופטורה מן הסוכה, ולכן עשתה סוכה שהיא פסולה, על מנת שלא תעבור על איסור בל תוסיף לשיטתך, ולכן לא אמרו לה דבר- כי לא עברה על בל תוסיף. וכדבריו כתב מהר"ץ חיות.