בתלמוד הירושלמי הסוגיה קצרה והדיון בה תמציתי, לרוב רק לעניין הנדון ולפשוטו של הסבר.
ואילו בתלמוד הבבלי הפלפול, ניתוח הבעיה מכל כיוון אפשרי, אף אם הוא רחוק מהדיון המקורי, מאריכים את הדיון וממילא גם הסוגיה ארוכה. הסוגיות ארוכות, מסועפות, ויש בהם סטיות אסוציאטיביות.


הרשב"ש (סימן רנא) – בנו של הרשב"ץ:
ודרכו של הירושלמי קצרה וקלה, דארעא דישראל מחכים.


שטמ"ק (כתובות עה ע"א):
בני ארץ ישראל טבע הארץ מסייע להם, משום דאוירא דארץ ישראל מחכים ... ויש מי שכתב (הריב"ש ז"ל) לפי שיצא מטומאת ארץ העמים ונכנס תחת כנפי השכינה.


הרב קוק (אגרות הראיה חלק א אגרת קג):
והנה אותם המושפעים מהשרשים של חכמת הנבואה - הקיצור הוא מעלה אצלם, והנתוח של ההלכות והוצאת דבר מתוך דבר נעשה אצלם בסקירה רחבה מאד, ודי להם רמז קל להחליט משפט, וזה היה יסוד סדר הלימוד של ירושלמי, שלגבי אותם הזוכים ליהנות מאורה של מעלה היה די דקדוקים קצרים לבירור ההלכה, אבל לגבי בני בבל, ששרשי הנבואה לא השפיעו עליהם כ"כ, לא היה מספיק הקיצור והיה צריך אריכות דברים.


י"נ אפשטיין (מבואות לספרות האמוראים, עמ' 274):
הירושלמי מתייחד מן הבבלי כבר בחיצוניותו, בקיצורו:
לא זו בלבד שהלשון קצרה ופסקנית, אלא שבכלל אין כאן "סוגיות" גדולות (חוץ מאחדות יוצאות מן הכלל), "סוגיות" הערוכות ומסודרות, המקשרות מאמר למאמר ותשובה לתשובה ועושות אותו לדיאלוג, משא ומתן חי כשל צורתו שבבבלי;
כאן הבעיות קצרות, והרבה מהן אין להן תשובה. וההכרעה בהלכה במחלוקות אמוראים אינה רגילה כל כך כאן ... אין כאן "סיום" וסידור אחרון, כמעשי רבינא ורב אשי והסבוראים בבבלי.