צז.

א. שיצ"י עצב"י סימן. לא זכיתי לכוונו.

ב. ונוייהן לבר. ראה תוס' דהעדיפו לפרש דקאי אקשרים ולא על האותיות כפירש"י, ולהכי מייתי ליה הכא, ר"ל דאיירינן כאן בקשרים ולא באותיות. אמנם עדיין לא לגמרי העלו ארוכה מדוע להביא זאת אף אי איירי אקשרים, הא מ"מ קשיא שפיר בלא הוספה זו ואין דרך הש"ס להביא מימרא באמצע קושיא אם אינה נצרכת להקושיא.

ג. כל שאילו מכניס וכלות קודם שקיעת החמה. מלשון הסוגיא נראה דעדיפא להתחיל מיד להכניסן ורק אם בלאו הכי יימשך הדבר עד שלהי יומא לא אטרחוהו. ולכ' צ"ב אי יושב ומשמרן בכבוד (ויוכל גם להחזיקן עליו דרך כבוד במקומן) מדוע עדיף שיתחיל מיד להכניס. ומשמע דאם אינו עושה מעשה מיד המורה על רצונו שלא להשאירן בביזיון גרע, ומתירין רק באינן כלות. ויל"ע.

צז:

ד. פיסקה רבי שמעון אומר. מסתבר דאין כאן פיסקה, והמשך הרצאת הדברים הוא.

ה. בנו מאי בעי התם. לכאורה ייפלא וכי לא משכחת לו שיצא הבן מביתו ונאבד בשדה עד שתשש שם כוחו וכדומה, ומהיכי תיתי להכריח לפרש בילדתו שם. ואפשר משום דבילד גדול לא קשיא ליה ידא דמאה. ולכן סמיך ליה ומאי אפילו מאה, דר"ל דלפ"ז דילדתו שם א"ש הא נמי.

ו. מים אין בהן ממש. ואידחי בסמוך. ונמצא שדברי ר"ל בשם לוי סבא טעות הן. וצ"ל דלא שמיע להו ברייתא דלהלן דמודי ר"י בקדירה, ולכן טעו בהבנת דבריו במשנתינו, וחשבו דטעמו משום מים אין בהן ממש.

ז. ומאי לא תהלך זו. ר"ל לדבריהם דר"ל ולוי דהאיסור רק במים. ולהלן בתירוצא בתרא דרב אשי האיסור בשניהם, ולכן פירשו לא יהלכו אלו. ובתירוצא דרבא שהסכים לו אביי, לא הוצרך לפרש כלום, דהא לשיטתו האיסור באמת רק בחבית ושפיר נקט זו.