"אמר אביי לענין מחיצה כולי עלמא לא פליגי דהויא מחיצה אבל לענין חציצה אי בטלי' חייץ ואי לא בטלי' לא חייץ".

רש"י מבאר:
"לענין מחיצה. אע''ג דעתיד ליטלו כל כמה דהוי התם מחיצה היא דהא מפסיק מידי דהוה אעביטין ואוכפות וכלי בהמה דתנן בפרק קמא (דף טו:) דמקיפין בהן: אבל לענין חציצה. לחוץ בפני אויר החריץ ולידון כסתום דמשוית ליה כארעא: אי בטליה. להדיא ואמר לא שקילנא ליה מהכא בטיל ואי לא לא".

לא זכיתי להבין החילוק בזה.

מדוע צריך לבטל את התבן בחריץ, הרי סוף כל סוף המציאות היא שכעת זה מלא וניתן לעבור בקלות ואין חריץ. אלא מאי, שחיישינן שיוציא את התבן משם? ומדוע לא חיישינן במחיצה כנ"ל?
מהי נקודת החילוק?